3 הסרטים המובילים של דיוויד פינצ'ר

ברעיון זה של החיים כגישה מעורפלת, עליו הוא כבר הצביע קינו כשהוא אמר שאנחנו צריכים להתחיל את הגיל ולסיים באורגזמה בורחת, בראד פיט מצליח לממש אותה בהפיכתו הבלתי ניתנת להפרעה, מתוך הנחה שהוא הולך נגד הזרם ושהמות הקדושים עוד יותר. כי רגעי שיא, בחיים השזורים זה בזה ברגעים של שפע, תמיד יכולים להיות אידיאליים בזמן ההמתנה להזדמנות שנייה. אבל במקרה של בנג'מין ודייזי, הכל במקרה נשכח, כדי להניח תבוסות קשות עוד יותר מאלה שהעניקו המעבר הטבעי בעולם הזה.

בבימוי הפנטסטי הזה שבסופו של דבר מגיע למושגים טרנסצנדנטליים, בנג'מין באטון מצליח לגרום לנו להאמין שמתנותיו האפולוניות הן קללה שממנה ניתן לחלץ עוד חזון חיים שבו פחדי המוות שמציינים אותנו, באופן ישיר או סאבלימינלי בין כל מסגרת שלנו. ימים, הם לא יותר מאשר ציפייה לאותו הכלום שנולד ורגעים לפני לא קיים.

החיים הם אותה ברכה שמקורה בניצוץ שמצית הכל והנשימה הזו שלוקחת את האור לנצח. בנג'מין באטון מלווה אותנו לזמן מה ואז נותן לנו ללכת עם החיוך הבלתי נשכח הזה, כאילו הוא מעביר את הביטחון שהמוות הוא לא כזה ביג דיל. או אפילו שאחרי פעימת הלב האחרונה שלנו הוא יכול לצפות למשהו שהוא ישאף אליו לנצח כי הוא כבר ידע את זה לפני שהגיע לעולם.