לעתים קרובות עיניו של הסופר בודקות את המציאות מתוך רצון מסוים למצוא את הנדירות, האנומליה, המוזר. בבינוניות ובנורמליות, בדרך כלל אין סיפורים גדולים לספר (למרות שה"נורמליות" הזו היא רק ויתור למוסכמות). מי שהופך את ההבדלים שלו לראוותניים, כל אדם שמממש את חירותו כמדגם מכוון למהותו, יכול להיות דמות ספרותית גדולה.
אדוארדו מנדיקוטי הוא אוהב לכתוב ולהציג את הדמויות שבסופו של דבר שוברות את המחוכים שלהן (אף פעם לא מוטב לומר בהתחשב גם בהיבט הפטישיסטי של התמונה המטאפורית). כי במעמקי המוסכמות הללו שוכנים דחפים בסיסיים כמו מין ומיניות, עם מגוון הייצוגים שהוא יכול לרכוש אצל כל אדם.
שחרור עצמך מינית יכול להיות צעד גדול לקראת סוגים אחרים של שחרורים הנחוצים ליושרה אישית וללא ספק מובילים בדרך טובה יותר לאושר ומימוש עצמי.
אוקיי... "רק" זה עוסק ברומנים, הרומנים של מנדיקוטי, עם ההתייחסויות ההומוסקסואליות הגלויות שלהם ביקומים שבהם אותו הצורך המוטל בהגבלה מוערך מול כל מה שמניח חוסר מעל הזרמים הרשמיים. אבל בסופו של דבר הדמויות של מנדיקוטי חורגות מהגבולות הללו ואפילו, לפעמים, זוכות לצחוק אירוני על הקורא.
3 הרומנים הטובים ביותר מאת אדוארדו מנדיקוטי
היונה הצולעת
לעלילה יש נקודת רומן קיץ. מעין רטרוספקטיבה של ילדות, של הניגוד בין עולמו של ילד למרחב המתוחכם יותר של הבגרות.
אבל..., (אצל מנדיקוטי תמיד יש אבלים) בזמן שאנחנו פוגשים את הילד בן ה-10, שמתבונן בחייהן של הדמויות הבוגרות האלה מסביב לבית של סבו וסבתו, שבו הוא מחלים ממחלה ארוכה, אנחנו מגלים בזכות רגישות משלו של הילד, המוזרויות של תושבי הבית, המוזרויות והמוזרויות שלהם.
לאט לאט אנו חושבים שבמעון הזמני הזה של זכויות יתר, מותרות וכל מיני אקזוטיות תרבותיות, זה יכול להיות המרחב המושלם לפיתוח עד הבגרות המיוחדת שלו בהתהוות.
הסיפור עובר לאמצע המאה ה-XNUMX, שם ניתן להבין שחירויות הציבור נחטפות על ידי המשטר.
ובכל זאת הבית הזה... הזמן לנטוש את התמימות קרוב עבור הגיבור. התגליות שלו מעמתות אותנו עם פרספקטיבה על מיניות ולמידתה המקשרת למהות של מי שאנחנו, המעבר הזה בין ילדות לבגרות שבו אנו בסופו של דבר משאירים קרעי נפש.
מלנדר
היבט פרדוקסלי ייחודי במעבר לבגרות הוא התחושה כי מי שליווה אותך בזמן מאושר עשוי בסופו של דבר להיות שנות אור רחוקות ממך, דרך החשיבה שלך או הדרך שלך לראות את העולם.
הרבה נכתב על הפרדוקס הזה. מקרה מופתי באופן דרסטי כמו זה של הרומן מיסטיק ריבר מאת דניס להאן, או גם Sleepers, מאת לורנצו קרקטרה, באופן מוזר שני רומנים שנעשו לסרט.
נכון ששני הסיפורים האלה שוברים את המעבר הזה של ילדות ובגרות מהטראומטית, אבל את הטראומה, הפילוג הזה בהעתקים קטנים, אני מאמין שהם קורים לכולנו כשאנחנו כבר מסתכלים על הילדות בפרספקטיבה מסוימת כדי לראות את תמונת ספיה ישנה של כמה מהחברים שהצטרפו אלינו אז.
עם זאת, ברומן זה נראה שהאינרציה לקראת קרע עומדת בפני פרספקטיבה ניצחת יותר. ניתן לכפות ידידות, למרות הכל... טוני ומיגל היו חברים טובים מילדות, יחד עם אלנה הם בסופו של דבר הרכיבו משולש יחיד של בעלי קצוות ולמה לא להגיד את זה, גם עם סודות.
המקום המיוחד, אותו מקלט של כל ילדות שבו הידוק הקשרים המיוחדים ביותר נקרא Malandar, יקום קטן זר לכל השאר, בו החברות מתחזקת בדם, והופכת את המפגש בין זמן ומרחב למקלט.
במלנדר טוני ומיגל חלמו על עולמות של ילדים בני 12. ובזכות מלנדאר והסמליות שלו ידידות מצליחה להאריך את תחושת הנצח שלה למרות הידיעה שלכל ביקור חדש יש פחות זמן...
עוד שנים רבות יידעו שני החברים שהם חייבים לשמור על התאריך שלהם, מסע שלא ישכח לעולם מה הם היו ומה היה להם, ויזה מסתורית לעבר, הגחלת שלהם והחום והאור שהם עדיין יכולים להציל כמו באמת זוכה בפשטות של העברת זמן וחיים...
המלאך הרשלני
שיר פתוח ונוקב בעד אהבה, בכל ייצוג. ניקולס ורפאל מגלים את עצמם בעיצומו של נוביזציה, עוד בשנת 1965, אולי הזמן הגרוע ביותר לשכנע אותך בסופו של דבר שאתה הומוסקסואל.
מעבר לדחיה החברתית, במרחב הזה נראה שאפילו אלוהים פונה נגדך. רק..., כשהאמונה האמיתית של מה שהלב שלך מכתיב ואפילו התא האחרון של הגוף שלך מתעורר בעוצמה, שום דבר לא יכול להתקדם, חוץ מהזמן...
שנים לאחר מכן רפאל וניקולס נפגשים שוב. למה להכחיש מה זה היה? אולי על ידי הכרה שאינך מה שנסעת בדרכך, על ידי טינה כלשהי. הספקות של אותה אהבת נעורים ישנה מתעוררים באלימות אצל שני האוהבים.
