אנחנו יכולים לקבץ סוגי סופרים (ולא נהיה צודקים, אבל העניין הוא לתת משחק לסיבה ההגיונית שלנו), לפי הצד הכרוני יותר או הרגשי יותר שלהם. במילים אחרות, מצד אחד, יש מספרים שמספרים לנו סיפורים ומצד שני יש לנו כאלה שמספרים לנו איך הסיפורים האלה מרגישים. רודריגו מוניוז אביה זה יותר מתחושות. ואז העניין נעשה קשה יותר אבל חשוב יותר כפרס.
באמנות האצילית של רומן החושי, מעטים משיגים מצוינות. אם משהו מילאן קונדרה o חוסה לואיס סמפדרו. מצדה של מוניוז אביה, היא מתמסרת למשימה מתוך האמת והשכנוע, מתיזה בדמה שלה בניחוח מתכתי, גס המעוטר בתיק שלה בהומור מדאיג וקסום. אז זה תמיד מוערך שבתפקידו כסופר הוא מחליט לגעת בטיעונים עם יותר קצוות. כי כל השאר זה, יותר, קל יותר ...
התחושות הגדולות ביותר הן אלו שמגיעות אלינו מהעבר עם אותה נקודה מלנכולית. ריח של עץ באש או בושם ישן שתוקף אותנו מדי פעם מהגוף הלא נכון. הרצון לפצות על העצב בהומור ההוא שיוצא בכנות מדמעות הוא שיאו של כושר ההמצאה של סופר זה.
3 הרומנים המומלצים המובילים מאת רודריגו מוניוז אביה
מאגר האושר
הייתה תקופה בה גלטאואר כולנו היינו מוקסמים משחזור הז'אנר האפיסולרי שהוכנס בעיצומן של הטכנולוגיות החדשות המשגשגות. ועניין המיילים לקראת סוף המכתבים באמצע קשר רומנטי של אלה של פעם תפס אותנו. היה מדובר בלחיות במתח מיני רב למרות היעדר מגע, עם הערות של תסכול וחוסר תקווה בין תקוות למשאלות. מוניוז אביה מפרק את הכתב אל עבר האבסורד שאליו הצביעו סוף סוף טכנולוגיה ומיילים, וואטסאפ ומה שעתיד לבוא.
כרמלו דוראן צריכה כמה דברים בחיים: מחשב עם אינטרנט, סופרמרקט באינטרנט היכן ניתן לרכוש מזון בכמויות גדולות וכמה שיחות סייבר להתווכח איתן. אבל הכל משתנה כאשר טעות בהזמנה מביאה אותו למגע עם מרי כרמן, מנהלת שירות הלקוחות העל.
חנות האושר הוא רומן אפיסטולרי, כתוב בצורה של הודעות דואר אלקטרוני, עם גיבור בלתי נשכח, תערובת קיצוטית של איגנטיוס של הצמידות של ceciuos והלן מ 84, צ'רינג קרוס רוד. סיפור של אנשים אמיתיים, עם הרפתקאותיהם היומיומיות, שיזכה במקום בלב הקוראים.
פסיכיאטרים, פסיכולוגים ואנשים חולים אחרים
הלטיניאג'ו כבר הזהיר אותו: תרופות לרפא אותך ipsum. וזה אותו דבר, שאף אחד אינו חף ממחלות נפש. אפילו פחות אלה שמתנהגים כשומרי נורמליות, משקיפים על פיליות ופוביות המסוגלים לטרוף את רצונו של כל אחד או הנגזרות לעבר ערוצים פתולוגיים של פתרון סופי בלתי חשוד. אין דבר טוב יותר מרומן בנושא, על ספי התבונה הרודפים אותנו ברגע בו אנו מחליטים לנתח את דרכנו בנחישות בעומק הקיומי. עניין טרגי כמו שהוא מלא הזדמנויות למספר חכם של הגרוטסקה, של ההיסטוריונים החיוניים שלנו.
רודריגו מונטלבו הוא שיא השלווה. ילדיו, אשתו והחתול שלו אוהבים אותו בטירוף. הוא עובד, במידה רבה, בחברת אביו וגר בבקתה ענקית. וחוץ מזה, הוא איש שמח. או לפחות, זה תמיד האמין.
עד שיום בהיר אחד פסיכיאטר, גיסו ליתר דיוק, מתחיל לגרום לו לפקפק. והעולם נופל על ראשו. הגיבור שלנו רוצה לדעת מה לא בסדר איתו, והוא מבקר התייעצויות של פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מהפנטים ומרפאים, שמספקים פתרונות מצחיקים וכמובן לא מהססים לבזוז את הארנק. אבל ההפתעה הגדולה ביותר לא תגיע לסוף, והיא תגיע ממי שהכי פחות מצפים לה...
רודריגו מוניוז אביה מצליח להצחיק אותנו ולחשוב בו זמנית. הרומן שלו פסיכיאטרים, פסיכולוגים ואנשים חולים אחרים הוא מזכיר לנו בין חיוכים כי במקום לנסות להיות בראש, המטרה הטובה ביותר לחיינו הפשוטים צריכה להיות לחיות תוכן ולעשות אחרים קצת יותר מאושרים.
בית הציירים
כילד היה לי חבר שהיה בנו של צייר. והסצינה הבוהמיינית ההיא שבה הוא נע נראתה לנו אז עם התחושה האידילית של האושר הכי בולי. לא טלוויזיה ולא שום דבר שיכול להפריע לשיחה בריאה בביתו של חברי בעיירה במורדות מונקאיו. בוקר טוב אלה. בניואנסים רבים הספר הזה מזכיר לי את אותו חזון אידיאלי ורווי של צבעי היצירתיות וההמצאה. אין אדם טוב יותר מהסופר שיעמיק במראית עין זו של חיים שנעשו לרומן.
בספר הזה אני מדבר על מי היו ההורים שלי ואיך נראו החיים שלי איתם. צריך לכתוב על מה שהוא הכי יודע, חייב לשתף, בצורה הכי כנה שהוא מסוגל, את הסיפור הכי טוב שהוא נושא בתוכו. בזמן הזה זה היה הסיפור הכי טוב שלי, של ההורים שלי, המקור שלי.
"תמיד האמנתי שבמידה רבה אני עשוי מצבע. ההורים שלי היו אמנים פלסטיים והם הכירו והתאהבו בזכות הציור. בביתנו ובחיי המשפחה שלנו, הציור היה בכל מקום. לא היה מקום להיות ציירים ומרחב להיות הורים או להיות ילדים. הכל היה מאוחד. היינו ילדים של ציור.
"ביליתי אחר הצהריים שלמים בצפייה בהם עובדים בסטודיו שלהם, מוקסם מההיבט הפלסטי והאומן של המקצוע שלהם. אהבתי שיש לי הורים כל כך שונים מאלה של חבריי ללימודים ונתתי להילה שאפפה את עבודתם היצירתית, בהכרה שהתחלתי לגלות שיש לי, גם להקיף אותי, כאילו היותי הילד שלהם זו זכותי. אהבתי והערצתי מאוד את הוריי, עם האישיות המאוד שונה והייחודית שלהם, ורציתי להישאר כל הזמן בעולם האמנים המופלא שלהם, שיחות ודרישות פוליטיות, ארוחות ערב, טיולים, תערוכות פה ושם.
»ביום שבו נפטר אבי ב-1998 ואמי ב-2011, גיליתי שאני לא רק עשוי מצבע. המוות לא לקח את האמנים, אבל הוא לקח את האנשים. האמן שורד, מחזיק מעמד לכולם, אבל הבן שהייתי איבד את הוריו. הספר הזה עוסק בהחזרת האנשים האלה ושיתוףם עם אחרים."
