אם אפשר לחשוב על מסירת דורות לגדולים ג'יי ג'יי בניטס, אולי כדאי קודם כל לזכור חאבייר פרז קמפוס. כמובן, הפירות היצירתית של בניטז משתרעת על פני שנים רבות ומוצלחות.
אבל אצל הסופר הזה, וגם עיתונאי בתור ההתייחסות המצוינת, אנו מוצאים את אותו טעם לאזוטרי, או לסיפורת ממסגרות אמיתיות שהופכות לכרוניקות מזעזעות המשלבות את השונות הזו בין הכרוניקה זרועות בילויים מלאי דמיון.
בגידול ביבליוגרפיה של חוויאר פרז קמפוס אנחנו כבר נהנים מסיפורים גדולים מתרבויות עתיקות ועד לתרחישים קרובים מאוד שהתהפכו בעטו לעבר משמעות גדולה יותר, התעלות לעבר תחתית הפערים הגדולים של קיומנו כבני אדם.
משתף פעולה בנוסף לכלי תקשורת נושאיים אזוטריים, נסתרים ופראפסיכולוגיים שונים, הוא אחד החוקרים המוצקים ביותר על אותם ספים של המציאות שלנו מהמקום שבו ניזון הדמיוני הפופולרי ושם מחסה שפע של גישות הבורחות מההיגיון, ומזמינות לפנטז על המוצקות שמקנה מה שמתועד.
כך, עבודתו של חוויאר פרז קמפוס משמשת לגישה זו אל הלא נודע, לגבולות שאפשר רק לחקור אבל הופכים לפעמים, בסיפוריהם של סופרים כמו חוויאר, לחוטים המעטים שמאחדים אותנו עם המציאות הזו מאחורי הממדים המשותפים שלנו.
3 הספרים המומלצים המובילים מאת חוויאר פרז קמפוס
הדי הטרגדיה
ההדים מתפרסים על פני מקומות רבים. חאבייר פרז קמפוס עבר ברחבי ספרד למקום שבו קרה משהו מרושע, מוזר, מרתק ואפילו מפחיד. התודעה החברתית מציעה לנו גם סוג של זיכרון סלקטיבי.
המקומות ההרסניים, הרגעים השחורים של ההיסטוריה נשארים בלימבו ההוא שכובש דפים לעתים רחוקות ושרבים עוברים גורשים מעשית מדברי הימים של האירועים כדי לא להכתיב את גזר הדין של הטרגי על מקום.
בהזדמנויות רבות הדלתות סגורות כאשר מחפשים תשובות, אי הנוחות שבהתעוררות לפיה זיכרונות יכולים לעורר את הרתיעה המוחלטת ביותר. אבל תמיד יש מישהו שמוכן לספר.
וצלילה בין ארכיוני עיתונים ומקורות אחרים מופיעות חדשות שמהן מתחילות מציאויות שונות מאוד על מה שקרה באותו מקום שבו התרכז המבשר רעות או המצמרר פעם אחת. וכמובן, תמיד יש מי שמקשיב היטב להדים.
אנשים המסוגלים להעביר את האפקט השיורי המוזר הזה בכל מקום נידח שרדו את הטרגדיה שלו או נחשפו פעם אחת לחוויות מעבר לכל הגיון. ספר עם ראיונות ומסקנות של הסופרת, עם תערוכות שמנסות להבהיר מהערפל המורם ברצון איתן על ידי מי שרוצה לשכוח או סתם להפוך דף. העדויות שהגיעו לידי המחבר מביאות דין וחשבון טוב על אותם מפגשים בין עולמנו לצללים. והשיקול הפשוט של נימות הסבירות מזעזע.
השומרים
מלאכים שומרים או אפוטרופוסים אינם ייחודיים לקתוליות. לא לפחות בהגדרתו המהותית. בואו נדמיין שלכל דבר בהחלט יכולה להיות תוכנית. אין ספק ששום דבר לא יכול היה לצאת מהתסריט המבוסס.
אבל אנחנו יצירות שבריריות, חשופים לרצון הזה, לרצון חופשי, לחשיפה פתוחה לפיתויים ונסיבות מצטלבים באופן אקספוננציאלי. הם, האפוטרופוסים תמיד שם. ההופעות הן האישור הנאמן ביותר לאותו עניין אולטימטיבי שהוכתב מגורלנו.
הודעות כאשר התנאים שאנו מסתכלים אל התהום מבעוד מועד עשויים להתרחש, גילויים כדי להתאים אירוע בלתי צפוי באותו עקבות שהקיום מושך. אבל מעבר לעדויות, חאבייר פרז קמפוס עושה משימה מחקרית, שבאופן מוזר, קושרת בין כל האמונות בהקשר זה למגוון מקורות, גזעים ותרבויות. מעבר להוט דמיוני לכסות את אי הוודאות והפערים הגסים ביותר.
אם לא הגיע הזמן, יכול להיות שזה בגלל שמשהו מגן עלינו. אם נגיע לאסון לפני שאנחנו עוזבים את המקום, אולי תהיה לנו התחושה הזו, ההחלטה המיוחסת לאלתור, הלחישה שעוצרת אותנו...
האחרים
אמונה ואחת מהחבילות החיוניות ביותר שלה, משתוקקות לשלנו להיות שם, לחכות איפשהו, ניצולים לאדמה, מועלים מהגוף לרוח.
אובדן אמונה הוא דבר קבוע בחברה המודרנית שלנו. שום דבר מוזר בהתחשב בהתמסרות המוחלטת לתבונה, לחושי, למדע, לידע. ובכל זאת העל-טבעי ממשיך להתבטא בקצב המסוים שלו, בקרב אנשים שפויים לחלוטין.
חקירת העניין במשך שנים מעניקה סמכות זו בעניין למחבר הנחוש לשים עדויות חוזרות ונשנות שחור על גבי לבן, אמיתות טרנסצנדנטיות אשר חוזרות על הניסיון מקבלות רלוונטיות מיוחדת.
מאז שהאדם היה מסוגל לייצג את עולמו בדימויים או באיות, התקשורת עם אחרים כבר באה לידי ביטוי והמשיכה להתרחב בהמון יצירות. מעבר לפחד מהפנטזמגורי, הרושם שאנו מקבלים בקריאת הספר הזה הוא רצון לשקט פנימי על הוודאות שהם באמת שם, אותם אחרים שכבשו בעבר, בצורה מוחשית, את העולם הזה.
