3 הספרים הטובים ביותר של ריי לוריגה המדהים

מבלי להגיע לנקודה של ליריות נבוכה Charles Bukowski, אחת ההשתקפויות הברורות ביותר של הריאליזם המלוכלך בספרד היא ריי לוריגה, לפחות בתחילתו כסופר, כי ריי לוריגה כותב כיום בתחכום צורני גדול יותר מבלי לאבד את רצונו הביקורתי ואת כוונתו העמוסה בסרקזם. שבאמצעותו, ריאליזם מלוכלך הוא תווית משלימה של המחבר שבתחומו הפורה סופרים אחרים בספרד ממשיכים להתפאר, כמו תומס ארנץ עם שלו. רומן הרבים, מושפע בתורו מהריאליזם המלוכלך הקובני של פדרו חואן גוטיירז.

אבל כמו שאני אומר, הזרם ריי לוריגה זו הפרספקטיבה הזו של ריאליזם מלוכלך, שכבר יש לו מספיק עושר ועניין יצירתי אבל התמלא במנות גדולות של מלאכת סופר. לא יותר גרוע מה שכתב קודם ולא יותר טוב מה שכתב עכשיו. הכל הולך עם הטעמים. אבל עמוק בפנים זו אבולוציה ראויה לשבח שתמיד מוערכת כי היא מרמזת על אבולוציה, ניסויים, חקירה, חוסר שקט ואמביציה יצירתית.

ולמרות הכל, קוראי לוריגה מההתחלה תמיד יכולים לזהות וליהנות ממניעי היסוד של הסופר. ניתן להבין את שינוי הרישום או הז'אנר כחידוש נושאי או סגנון, אך נשמתו של הסופר תמיד נמצאת שם. ובוודאי שהעובדה הדיפרנציאלית שגורמת לך לאהוב אמן, שאת מתכוונת אליו מסומנת יותר במוטיבציה העמוקה ההיא שמשאירה את חותמה על כל דמות ועל כל סצנה, באופן התיאור ואפילו במטפורות.

3 הרומנים המומלצים ביותר מאת ריי לוריגה

כְּנִיעָה

רומן גדול חדש, השלם ביותר עד כה. העיר השקופה הדמויות בסיפור הזה מגיעות למטפורה לכל כך הרבה דיסטופיות שסופרים רבים אחרים דמיינו לאור הנסיבות השליליות שהתרחשו לאורך ההיסטוריה.

אולי דיסטופיה באה להציג את עצמה בפנינו כמתנה שבה כולם תוהים כיצד הם הגיעו לשם.מלחמות הן תמיד נקודת התייחסות להעלות את אותה חברה ריקה, ללא ערכים, דיקטטורית.

בין ג'ורג' אורוול y האקסלי, עם קפקא בשליטה של ​​ההגדרה הלא מציאותית או סוריאליסטית. זוג נשוי וצעיר שאינם יכולים למצוא את ביתו ואיבד את נאומו עושים את המסע הכואב אל העיר השקופה. הם כמהים לילדיהם, שהפסידו במלחמה האחרונה.

הצעיר האילם, ששמו שונה לחוליו, עשוי להסתיר באילמותו את הפחד להביע רגשות או שאולי הוא רק מחכה לרגע שלו לדבר. זרים בעיר השקופה. שלוש הדמויות לוקחות על עצמן את תפקידן כאזרחים אפורים שאותן מסמלים הרשות המקבילה.

העלילה מסמנת את המרחק הבלתי נתפס בין הפרט לקולקטיב. הכבוד כתקווה היחידה להישאר בעצמו מול סחף זיכרון, ניכור וריק. ודאות מייסדת נצמדת לחייהן של הדמויות, אך הסיומות נכתבות רק על ידי עצמך.

הספרות בכלל, ועבודה זו בפרט, מספקות תחושה בעלת ערך שלא הכל חייב להסתיים כמתוכנן, לטוב ולרע.

כניעה ריי לוריגה

טוקיו כבר לא אוהבת אותנו

אחד הרומנים האחרונים של המחבר שעדיין ניתן לתייג אותו תחת התווית של דור ה- X. ריצה עתידנית מוזרה, מסקרנת, מרתקת ואפילו פילוסופית שנראית נותנת טוויסט פסיכדלי העולם המאושר של האקסלי.

כימיה משחררת, סוכנים אקסוגניים המסוגלים לשנות את הזיכרון לטובת משתמש הסמים שמשחרר אותו מאשמה וחרטה. כדי להיות מאושר אתה צריך לבטל את האנושות, אין אחר. זה הגיוני אם נשקול שהמטרה הסופית של האדם היא להיוולד, להתחיל לנשום ולצרוך את עצמו באותו חמצן שנותן לו חיים.

הרומן עצמו מספר את המסע הארוך מארצות הברית למדינה אסיאתית רחוקה, דרך חדשה שמובילה אותנו באמת דרך מצוות אקזיסטנציאליסטיות לגבי מה שנוכל להיות בלי זיכרון. הטיול נערך על ידי בחור מאוד מסוים שניתק על סמים ונתן לאהבת חינם ברגע שאיידס כבר הושמד מהעולם.

יציאתו של רומן זה עם יסודות מדע בדיוני בשנת 1999 מצביעה על התחושה המטרידה הטיפוסית של שינוי האלף (משהו כמו אפקט 2000 בעולם הספרותי) והאמת היא שהוא נהנה באותה חקר טרנסצנדנטי על העתיד. , על המצב האנושי, הטראומה, הסמים והמצפון ...

טוקיו כבר לא אוהבת אותנו

כל קיץ הוא סוף

המלנכוליה יכולה לבוא כשאתה עדיין צעיר ועם בוא הקיץ אתה יודע שעדיין יהיו עוד. נוסטלגיה היא החרטה על קיץ שכבר אי אפשר לשחזר בדרך זו או אחרת. בין שתי התחושות, שפע של דמויות יומיומיות אך יוצאות דופן נעות מכיוון שהן נפתחות בחיפוש אחר החוץ של הקרביים, שם הרגשות של מועדים שפג תוקפם ורגעים שמתרחקים בעבר אולי אידאלי אך תמיד טוב יותר מהעבר יכול לאכלס. . ובכל זאת מדובר גם בהזדמנות שנייה, ריסוק וחששות של רגשות שמגיעים אלינו אפילו יותר עזים כאשר הם כבר לא צפויים...

מישהו רוצה למות. היא כבר לא צעירה, והיא תוהה למה נועד עוד יום, לא משנה כמה חייה עדיין מיוחסים, מהנים ואדיבים. מישהו רוצה לאהוב. אתה לא יודע בוודאות אם הם גומלים, אם הרגשות שלך יובנו, אם בכלל יש לך את הזכות להביע אותם. מישהו נוסע בקרו בערים, חופים, ברים, מסיבות אקזוטיות, בקתות ליד המים בהן תוכלו לבלות את הלילה בשתייה וצחוק. מישהו מאייר ספרים יפים ומישהו דואג להוציא אותם לאור.

הם עובדים ללא חיפזון, בהערצה הדדית, עם תחושה דקדנטית מסוימת של קיום בעולם שהולך ונעלם. למישהו הייתה בעיה בריאותית רצינית, קם לאט, מגשש את בגדיו ומחליט לנצל את ההזדמנות השנייה. מישהו אוהב, מעורר תשוקה, תמיד עובר דרך חייהם של אחרים, מחייך, משלם על ארוחת ערב. מישהו הוא החבר הכי טוב של מישהו אחר והאדם האהוב עליו. מישהו רוצה למות.

ריי לוריגה מספר את תהום הדמויות הללו, ומלחין סימפוניה על ידידות, אהבה וקץ הנעורים. רומן שמדבר על מוות שמנקה את החיים. רומן על קיץ שעדיין נותר ליהנות ממנו לפני שהחורף יגיע.

כל קיץ הוא סוף

ספרים מומלצים נוספים מאת ריי לוריגה

הוא מדבר רק על אהבה

תחושת התבוסה היא אחד ממקורות ההשראה הפוריים ביותר עבור כל יוצר. שום דבר ראוי לא יוצא מהאושר שמוביל לאנופיית יצירתית.

והאמת היא שתחושת התבוסה אופיינית מאוד לכל אחד ואחת מאיתנו, בני תמותה ידועים. השאלה היא לדעת איך להפיק את המרב מאותו תבוסתנות, שבאופן פרדוקסלי, הוא יצירתי באופן נפץ.

הרומן הזה הוא אלגוריה לפעמים פטליסטי ולפעמים מהולל של היוצר המתוסכל. סבסטיאן ננטש על ידי בת זוגו, שכן האדם השני גילה שהוא לא רוצה לוותר על ימיו לתהום האינטלקטואלית הטיפוסית של המוחות היצירתיים.

לפחות סבסטיאן מאמין שזהו הרגע הטוב ביותר לתת חיים לדון קישוטו, בחור בשם רמון עלאיה נידון לעבור בין העמודים המעורפלים של רומן פתטי בהתהוות.

ובכל זאת פתאום הכל מסתובב משולחנו המשעמם, במסלול מסוים שישלוט על כל העולם. מתוך הרומן הזה תמצאו מכחישים גדולים וקוראים מאושרים רבים אחרים. בלי לשקול מצידי שזו העבודה הטובה ביותר שלו, אני מציב אותה במקום השלישי ...

5 / 5 - (13 הצבעות)