הסופר ולנסיה תמונת מציין מקום של רפאל צ'ירבס הוא היה אחד הסופרים המצליחים ביותר בסצינת הספרות הספרדית. וזה במידה רבה בגלל העיסוק הספרותי שלו בריאליזם אינטנסיבי. כתיבתו הבדיונית, מאמריו או חיבוריו מרכיבים תמיד השתקפות נאמנה של מה שקרה. הפרוזה שלו תמיד מתחילה מההיקשרות והשכנוע הקריסטלי של יצירת כרוניקה נצחית על מה שחיו. חוב שנטלו על עצמו מהיסוד פרס גלדוס מה שכמובן שימש השראה לצ'ירבס בהזדמנות.
אבל כשצ'ירבס כותב רומן הוא כמובן מדמיין כמו אף אחד אחר. כי הריאליזם אינו עומד בסתירה לאמנות האצילה של לספר סיפורים כאלה או אחרים. ההשלמה ההכרחית לרומנים של מחבר זה להתעלות אל היבט ההומניסטי הזה של היצירות הגדולות פשוט מתרחשת כאשר אנו מכפילים את מוקדי הדמויות שלו.
בפעולה ובדיאלוגים, בתיאורים מבחוץ פנימה, אל נפשו של הגיבור של כל סצנה, בסופו של דבר אנו נסחפים לצד אימפרסיוניסטי של העט הנעים כמו המכחול, המסוגל לשדר מדמויותיו. תערובת עוצמתית של צבעים שונים. מדובר בתעל תשוקות חיוניות, רגשות ורבדים סובייקטיביים המעצבים את המציאות בדרכה המורכבת והמרתקת ביותר לסיבת הקורא.
3 הרומנים המומלצים ביותר מאת רפאל צ'ירבס
על החוף
כשמוות מופיע בזירה ברגע שמתחיל רומן עדכני, אנחנו ממהרים מיד לחיפוש קדחתני, תעלומות בלתי נתפסות בתחתית המוח הפלילי או תוכנית מקיאווליסטית עם סוף מבשר רעות.
כאן המוות הוא משהו אחר. למעשה, ההשפעה ההפוכה עשויה להתרחש. המוות יכול לאבד עניין. זוהי רק גופה הנאכלת על ידי מיליוני חיידקים מביצת אולבה. והביצה עשויה להיות התודעה העמוסה של חלוף הזמן, שבה אנו נוטשים מעט את גופותינו בכל יום. גיבור הסיפור, מנואל הופך לכל קורא כי הנשמה שלו אוספת הכל, הטוב והרע ביותר. וכל מעבר תמיד ניתן לניהול, מובן.
כי כל סיבוב, כל שינוי כמובן, לא יציב ככל שיהיה, בסופו של דבר מוצאים סיבות שאין להכחיש בהן אנחנו מנצחים בין הקשיחות, האומללות, האהבות והאכזבות. הפרוזה של צ'ירבס מקבלת את הטון הלירי הזה, בלתי נתפס ברומן, אפשרי רק בגאונים מהצורות שבסופו של דבר עולות לשמיים או שוקעות לקרקעית הבאר האפלה ביותר. ובניגודים הללו זורח האדם כמו פנינה באמצע סיפור שמתחיל במוות בחיים האפלים של ביצת המנגרובים של החברה שלנו.
מִשׂרָפָה
לדואליות האמורה של יצירותיו של צ'ירבס יש גם מעלה נוספת, מהנה מאוד ברומן הזה. מדובר בקריאה בהקשר או בקריאה פשוטה כסיפור חוויות של דמויותיה.
הסימפוניה תמיד נשמעת טוב בזכות הווירטואוזיות של מחבר שיודע להפיק את המיטב מכל כלי בשפה לקראת ההרמוניה הטובה ביותר של הרעיון או הכוונה הסופית שישודרו. אבל הכל תמיד בידיים של המוזיקאים... לדמויות של צ'ירבס יש את החיים המרתקים של תושבי החיים האמיתיים ביותר וקרובים לעורנו. וזה נראה כמו תוספת אקסוגנית ליצירת הרומן. כי הסיפורים הגדולים הם אלה שגיבוריהם פועלים בעוצמה של מי שיודע שהם בחיים, שמאמין שגורל מעבר למה שהסופר התורן בהחלט יכול לחצות.
קרמטוריו הוא רומן טוב כמו "על החוף" אבל עם מרכיב חברתי בולט יותר שאולי בשלב מסוים הרחיק אותי מכמה דמויות שאיתן אהבתי להתקדם בסיפור. אבל האינטרס של סופר להפשיט עליבות חברתית בסופו של דבר תמיד מחליק לכל עלילה במידה פחותה או יותר. ושם מדובר רק בטעמים... הנקודה היא שמאז מותו של מתיאס, אחיו רובן מרכז את העלילה יחד עם משפחתו וסדרה של השלכות המשמשות לטוות את קיסוס החיים הזה וחברתי עשירה, רעננה ומוארת. כרוניקה, עבה ואפלה במעמקיה
כתב היד הטוב
התוך-היסטוריה פר אקסלנס. הפוקוס מכוון לחלוטין אל הקטן, בין הצללים של אבולוציה חברתית המלווה רק כיקום שקט סביב כדור הארץ המסתובב סביב השמש.
על הכוכב הזה נמצאים רק אנה ובנה, הזיכרונות של אמא וכל ההסברים, ההצדקות, המשאלות הישנות, הכישלונות, האשמה... חיי האם הקיאו מהנשמה כדי להתייחס לימים האפורים של התקופה שלאחר המלחמה, בתום כל תקופה שלאחר המלחמה שבה מתבסס שוב הסדר המוסרי כדת מתחילה שהוקמה עבור הדורות הבאים, לכל החיים בנישואים חברתיים עם אלימות יומיומית, בוז, התעללות והשמטת כל קול אחר.
היופי הנרטיבי של צ'ירבס, הקו המלנכולי שלו, תורם את הצד החיוני תמיד של ההיווצרות האנושית באבולוציה בלתי-בולוצית בעליל תמיד. ונראה כאילו הדרך היחידה לחלוק את ה"אנושיות" בהגדרתה ובקונוטציה המשמעותית ביותר שלה היא לספוג את המילים החכמות שאנה מוצאת כדי לחשוף את בנה את הצללים ואת הבזקי האור המעטים שהעולם חולק.
