שלושת הספרים הטובים ביותר מאת גוסטב פלובר

אחד הכותבים שמצאו הכי טוב את האיזון בין צורה לחומר (האידיאל של כל כותב להצליח לתפוס קוראים תובעניים בעושר השפה וגם אלה שמרשים לעצמם להיסחף על ידי רקע טוב), היה גוסטב פלובר.

בצעירותו, פלובר יכול בהחלט לייצג את הצעיר הנוכחי ממשפחה עשירה שנועדה להיות מודרכת לקראת הכשרה אקדמית שתקבע עתיד מבטיח (וביתר שאת בימים שבהם מעט צעירים יכלו להרשות לעצמם ללמוד).

אבל פלוברלמרות שניסה לסיים את לימודי המשפטים, נפשו הייתה עסוקה בדאגותיו של היוצר הסמוי. הספרות הייתה דרכו, למרות שעדיין לא היה ברור לה לגמרי.

למעשה, מעט דברים ברורים מופיעים בנתיב חייו של הסופר הגדול. שום דבר על חיים עירוניים בהם ישגשגו כבן ליחסי אהבה ציבוריים ואף לא ידועים לשמצה, מעבר לעשור סוער של התקרבות והתפטרות עם המשוררת לואיז קולט.

יאללה, סטריאוטיפ של נון קונפורמיסט שרק בתחום כמו ספרות יכול למצוא ערוץ על דאגותיו ופלסבו בשל שלוותו הרגשית והאינטלקטואלית.

ולמרות הופעתו הבלתי יציבה והשבירה של פלובר, יצירתו חיפשה את השלמות המיוחלת, אולי בניגוד לעולם המוטרד שלו.

3 הרומנים המומלצים ביותר מאת גוסטב פלובר

מאדאם בובארי

כרומן טהור, אף יצירה אחרת לא מתקרבת לשיא של דון קישוט מה שלומך. בניית דמות שלמה ומורכבת כמו שאמה בובארי מצליחה למלא כל סצנה. הכל סובב סביב אמה והמאבק שלה נגד הגורמים המיועדים. האסון המתמשך תלוי מעל אמה, המסומן בכפות הטעמים של תקופתה.

ובזכות זה, הבסיס של מה בשביל זה ורגאס ללוסה תהיה העלילה המחתרתית הטובה ביותר שמניעה רומן, ארבעת הנהרות הגדולים:

  1. מֶרֶד, של אמה שמובילה אותה להתמודד עם סערת נסיבותיה.
  2. אלימות: מה שנובע מהתפכחות, מחוסר האפשרות למצוא אושר, מהכפייה המוסרית הכללית נגד הפרט.
  3. מֵלוֹדרָמָה: אמה, כדמות היא שלמה. כאשר הקורא מגלה את הדמות הכוללת ומסוגל להזדהות איתו, הנרטיב הופך למלודרמה משלו החורגת מהקריאה ומתיזה את נשמתו של הקורא.
  4. סקס: ההכרה בכוחו של סיפור המתיזות של מין בפעילות אינטלקטואלית כגון קריאה היא בינומיה שאינה ניתנת לתיאור לא רק להמריץ סיפור אלא גם לקרב את הדחפים לשכל.

אמה היא אולי הדמות הנשית הגדולה הראשונה שהשתחררה מהאידיאל שהכביד והגביל נשים.

מאדאם בובארי

הפיתוי של סן אנטוניו

רוחו של פלובר ניווטה בין חששות לא פשוטים, אותם סוגי דאגות שיכולים כעת לשאת פרי במשהו חיובי כשהם בסופו של דבר משתקים או מרחיקים אותנו משאר העולם.

הרומן הזה, באמצע הדרך בין אקספוזיציה פילוסופית להרפתקה דנטסקית, מקרב אותנו אל תיאטרון האדם, אל החיים כסכום של דמויות היסטריוניות יש מאין, אל יד התופת שגורמת להכל להתקרב לכישלון הקיום והמוות.

הפיתוי של השטן הגיוני מאוד בסביבה הזו. להיכנע לשטן בידיעה ששום דבר בתיאטרון החיים לא יכול לספק אותך יותר זה קל מדי. לא להיכנע לזה זה רק עניין של להרגיש טוב עם עצמך ולהאמין שאולי יש משהו שמצדיק את הקושי, בלי אפילו לדמיין מרחוק מה זה יכול להיות.

הפיתוי של סן אנטוניו

זיכרונות מטורף

למרות מה שניתן להסיק מהכותרת, כותרת זו חובקת בדיוק את האידיאולוגיה כלפי הבהירות. אדם מבנה מחדש את המציאות שלו, מפרק אותה.

כשהוא מצליח להיפטר מהזהות שלו, סוף סוף הוא יכול לחיות את הזיון המפואר שלו, מרחב דמיוני בו הוא משיג תהילה, תהילה, סקס ויוקרה. טירוף מוחלט שמשיג הכל ללא כל סבל מקיומו הפיזי הנטוש.

אחרים כמוהו מכנים אותו מטורף, המציאות יכולה להיות שכולם משוגעים, לפחות אלה שאינם משתתפים בעולם הפנטסטי הזה שנוצר ויש לו את השתקפותו האמיתית ברמות חברתיות אחרות.

המעמדות החברתיים הגבוהים הם אלה שבסופו של דבר מהרהרים באחרים בביטחון ובוודאות מוחלטת שהם מסתובבים כמו מטורפים ומחפשים את מה שלעולם לא יהיו בצד הזה של המציאות.

זיכרונות מטורף
5 / 5 - (8 הצבעות)

השאירו תגובה

אתר זה משתמש Akismet כדי להפחית דואר זבל. למד כיצד מעובדים נתוני ההערה שלך.