לדון אספידו פרייר הוא לדבר על מוקדם ספרותי. מחבר זה, שכבר השיג את פרס פלנט עם 25 שנה (הצעיר ביותר שהשיג זאת) השיג מגיל צעיר את אותו חלום לכתוב כדרך חיים. אבן דרך בסצינה הספרותית הספרדית והשתקפות לכל אותם צעירים עם חששות חיוניים שבאים לידי ביטוי במערכונים של הספרים הראשונים.
ומאותם סוף שנות ה -90 ועד היום, יותר מ -20 ספרים חיברו ביבליוגרפיה של משקל, עקבית ובעלת אישיות. ספרי חיבור חדשים, השתתפות מתמשכת בעיתונות וברדיו, כותבת רבת פנים שלא מפסיקה להדהים אותנו ואף מסוגלת להתייחס לז'אנרים שונים ברומנים שלה.
הגיע הזמן להקים את דוכן עבודותיו, אני מגיע לזה ללא דיחוי נוסף.
ספרים מומלצים מאת אספידו פרייר
אפרסקים קפואים
התנאים הטבעיים למה שהרומן הזה אמור להיות בעל משמעות למחברו מביאים אותי להציב את היצירה הזאת מלכתחילה. הזכייה של הפלנטה עם 25 שנים מסמנת הרבה. כך שזה יקרה עם אספידו כמו עם קוראיו החדשים.
כל כתיבה ראשונה, כל כוונה לכתוב מהנוער היא תמיד תרגיל לשחרור. מה שבא אחר כך, ההכרה תהיה תהילה שמעולם לא ציפתה לה. אלזה, ציירת צעירה, נאלצה לעזוב את ביתה לנוכח איומי מוות שלגביה אינה יודעת מדוע, והיא נוסעת לעיר אחרת לגור עם סבה.
בסוג כזה של גלות שאף אחד לא רוצה לקחת ברצינות, אלזה מתעמקת במערכות היחסים האנושיות המורכבות, שזנחה להתמסר לציור, ונע בין ההיסטוריה המשפחתית שלה ובעיקר לזו של בן דוד עם האחד שחולק שם ושם משפחה. בדרך זו הוא מתמודד עם שבריריותו, טעויותיו, תערובת הזהויות, חיים לא נכונים מבלי לדעת זאת. האם יתכן שגם כאשר אתה מת יש בלבול?
תקרא לי אלחנדרה
הטוויסטים הנושאיים של המחברים תמיד נראים לי מרתקים. המעבר של אספידו לרומן ההיסטורי כבר התרחש ביצירה קודמת ומבחינתי, זה המקום שבו הוא מגיע לשיאו. כאשר מחבר נכנס לז'אנר חדש, רוח הסיפור שלו עדיין שלמה.
הקפיצה לבריכה של הלא נודע, מעבר לחלל שבו יש נישה בטוחה, מעודדת ביצירתיות ואפילו הכרחית. בזמנו כבר סקרתי את הרומן הזה כאן. אני מחזיר תמצית:
אלחנדרה, הצרינה האחרונה, מוצאת את עצמה מופשטת מכל זוהר, כוחה והשפעתה. ברגעיו האחרונים לפני הטיסה לכאורה (שהסתיימה למעשה במשפט הסיכום במרתפי הבית ממש), הוא נאלץ להתמודד עם המפגש הזה עם מציאות קשה, שבה השנאה שהוא יכול להבחין בעם רוסי שמעולם לא הוא הרגיש בכך שהוא עצמו מנבא את הנקמה הקשה ביותר.
הקריינות מתמקדות אז במעבר הזיכרון של אלחנדרה בחייה שלה, בשנותיה הראשונות כנסיכה אליקס; לכל הנסיבות שחיו; עם האורות והצללים שלו. אלחנדרה מעוררת את כל מה שהיא חוותה באמצעות המנסרה להיות השופטת שלה בצל סיום קרוב אפשרי.
מעבר לגורל שכתבה לה הגעתה לכס הרוסי, באותם רגעים בהם המציאות נראית כואבת פיזית, אלחנדרה עושה תרגיל בהתבוננות פנימית. אולי היא לא ידעה או לא יכלה לתקשר את כל מה שבתוכה, אך היא הייתה בטוחה כי רוח אדיבה שולטת בה.
הקורא מקשיב לטיעונים שלך בסמיכות האדם הראשון. בינתיים, הקיסרית אלחנדרה חושבת, בוודאות של אותו לילה חשוך, כי היא כנראה מציעה את תחינתה האחרונה.
ג'יין היקרה, שרלוט היקרה
כאשר כותב מוקסם מנושא, הוא מועבר מיד לקורא. אין דבר טוב יותר מאשר לקרוא על מה שבאמת מרגש ומניע את הכותב לכתוב. הספר הזה עשיר מאוד ברעיון הזה. אספידו פרייר לא נמלט מהקסם שחייו ויצירותיו ג'יין אוסטן והאחיות ברונטה.
כתוצאה מכישוף זה עלה בה הרצון להתמודד עם האניגמה שאף מלומד לא הצליח לפענח עד היום בצורה מספקת: כיצד ארבע נשים רווקות ועניות, אוטודידקיות, בבריאות לקויה, מבודדות בכפר במאה שנה שזה לא בדיוק שיפר את החששות האינטלקטואליים שלהם, שמתו לפני שהגיעו להסגר שלהם, הצליחו לכתוב עשרות מהרומנים הטובים ביותר בספרות.
המחברת החליטה אז לצאת למסע אל העולם הדמיוני והגיאוגרפי של ג'יין אוסטן והברונטס וספר זה הוא יומנה של המסע ההוא.
