הספרות האיטלקית של ימינו נהנית ממגוון ראוי לשבח במחבריו העיקריים. מ ארי דה לוקה שאפילו היום משופעת בספרות הגדושה ברגישות ואידיאולוגיה טרנספורמטיבית, עד א קמילרי בלתי נדלה בתפקידו כשליט הרומן הבלשי והפשע אפילו הצעיר ביותר כמו סביאנו, מציאותי עד עמקי החברה, מוקסיה בתפקידו כעמוד התווך של הז'אנר הרומנטי או הכובש לוקה ד'אנדרה, תופעה ספרותית אירופאית עדכנית.
באמצע הדור אנו מוצאים א אלסנדרו באריקו של מי התנ"ך כבר זוכה למימד ניכר ואשר טביעתו מספקת הבחנה פורמלית ותמטית שאולי תאהב פחות או יותר, אך בסופו של דבר נותנת לה נקודת הבחנה, חותמת הקושרת מיד יצירה ומחבר כי רק הוא מתקרב לסיפוריהם כאילו הם מז'אנר משלהם. . ינסה.
נכון שלפעמים ספריו יכולים להיות "ניסיוניים" מדי, אך נכון לא פחות מכך שיכולת ההפתעה שלו מביאה רעננות ומכוונות טרנסגרסיבית מסגנון שלמרות הכל קל לכל קורא.
אז בידיעה שקריאת בריקו תמיד יכולה להיות הרפתקה משתנה מאחד לספרים שלו, בואו נלך לשם עם הבחירה שלי ...
3 הספרים המומלצים ביותר מאת אלסנדרו בריקו
זה
כולם מכירים את אותן אלגוריות אוניברסאליות גדולות שמדאנטה ועד הנסיך הקטן מחפשות את הדימוי המרהיב של מטאפורה, של העולם המסופר שהופך לסכום סמלים שיפענחו בצורה פחות או יותר ניכרת או קבורה.
מדובר בהצעת קריאה על ידי הסתה של האינטליגנציה של הקורא, מעורבותו ושבותו בהפיכתו למשתתף במה שנאמר. והרומן הזה הוא אלגוריה מפושטת, סכום של מעשים הדומים למסע שבו כל אחד מוצא את ההקבלות לנתיב חייו, ההשוואות בהן נהנים ממטאפורות שיתאימו לטעם של כל אחד ואחת.
Hervé Joncour הוא הגיבור שפולש לנפשו לטייל בסיפור ולגלות מהו אגם דומם ומרתק באמצע הסערה הלוחשת, אגם שנמצא לאחר מסע ארוך, כמו זה שהנסיך הקטן שרק התחיל את חייו הלך בו או כאילו הצליח למצוא את דנטה לאחר שעבר את מעגלי הגיהינום.
כרקע, מושגים בסיסיים על האדם כמו אהבה, כאב והחוסן הדרושים כדי לשרוד לקראת רגע יפה כמו התצפית על האגם ההוא שנראה באופן מוזר קפוא בזמן.
בלי דם
רומן הפשע מוצא באיטליה את המעוז האחרון, קמילרי, שעדיין מקיים את מקורו הבלשי ביותר. ואולי זו הסיבה שבריקו ספד במיוחד לז'אנר הזה ברומן קצר שבו דם זורם בדיוק בחווה שלווה רחוקה מהעולם.
אולי בגלל כמה שהמחבר הזה היה מוזר לי ובכל זאת בגלל ההתמקדות המוזרה אפילו הלירית שלו במוות ובנקמה, הרומן בסופו של דבר כבש אותי. משחק ההיסטוריה שחור, שחור מאוד, עם פושעיו וקורבנותיו.
אך תפקידה של נינה, בת המשפחה הנרצחת הוא הזמנה להתבוננות פנימית על המפלצתיות שלנו וההתעוררות לאלימות וקונפליקט תמידי העולה מהפרט כלפי הכלליות של הסביבה.
האישה הצעירה
רומן מפתיע, שוב מפריע (כדי שקוראיו של באריקקו לא יסתדרו). אנו נוסעים להתעוררות של המאה העשרים שבה ההרמוניה שבייחודיות האיטלקית והארגנטינית, שהתעוררה מההגרות האיטלקיות של סוף המאה התשע עשרה, משמשת להעלאת סיפור על אהבה מתואמת ואהבת חינם, כולם מתכנסים לאותם אוהבים רשמיים אשר הנישואין המתוכננים נראים כתירוץ מוזר להיכנס לגינונים בלתי מוגבלים, כאשר המנהג המוצג הוא זה של הפנימיות הסותרות והאמיתיות ביותר.
עם מגע אירוטי מטריד, עם רמזים לטרגיקומדיה במיקרוקוסמוס של דמויות מרתקות, הרומן הזה לא משאיר אף אחד אדיש ומדגים את יכולתו של באריקו לנוע מהקרביים.
