לג'ורדי הורטאדו יש את מתנת האלמוות (באמצעות איפור, שאחר כך קם מהמיטה מוקדם ויכול להיראות כמו נוספרטור עם הנגאובר). אבל ה וויומינג רבתי על סיפון תכניות בעלות עומק שונה שכן התואר הרפואי שלו הוא חריג כמו שהוא מצחיק במקרה האחרון ומתאים אפילו לעבור על השער של הקוד האתי העיתונאי של החברה התורנית (כמעט תמיד יותר קרמטולוגי מאשר דיאונטו... מה שתגיד).
העניין הוא שגיליתי אותו בשנות התשעים ולא הפסקתי לצפות בו. לא מתוך רצון, אלא מתוך כפייה. פתחתם ערוץ וויומינג עלתה להגיש תוכנית אחרי תוכנית או לעשות קמיע בסרט הנוכחי (הניצול של פולחן הגוף אינו דבר חדש בבחירת המגישים והשחקנים). ואני מניח שכך הבנתי את הנקודה. עד כדי כך שהיום אני אפילו זוכר בגעגוע הביתה כמה מההופעות הכי גרועות שלהם...
אבל הרופא הזה, בנוסף להרס תוכניות טלוויזיה עם הקול הבלתי אפשרי שלו, כותב גם את ספריו. ועל זה נדבר היום...
3 הספרים המומלצים המובילים מוויומינג רבתי
הזעם והצבעים: סמים, פוליטיקה ורוקנרול
"החיים שלי היו צבעוניים, כמובן, אבל אני לא רואה את עצמי מספר את זה כסיפור ליניארי. עבורי, הדבר החשוב הוא לא מה שחייתי, אלא מה שבאמת מעניין הוא לשים את החיים האלה בהקשר של מה שקורה סביבי". חוסה מיגל הצעיר כבר סיים את האוניברסיטה ומתחיל את שלבו כרופא מתלמד. ספרד חיה בדיקטטורה; ללכת לאוניברסיטה הפרנקואיסטית הייתה הרפתקה לא קטנה. בן למשפחה גדולה ממעמד הביניים, מיהר לצאת ולחוות את האסור במדינה האפורה הזו.
הזר, כמטאפורה לחופש, ובידור, כאלטרנטיבה לקיום בטכניקולור, הופכים לאפשרויות בקצות אצבעותיו. דרכם, וויומינג תגלה דרך נוספת שתשנה את גורלו לנצח. התוצאה היא ספר זיכרון של וויומינג, אבל עם מרכיב מחאה ומחאה גדול, כפי שכבר היה לו ביצירתו We are not crazy, הצלחה גדולה בחנויות הספרים.
בדפיו יש דיוקן מעניין של המעבר, של הסתירות בין יורשת ספרד לדיקטטורה האחרונה לבין זו שהתעוררה למודרניות של שנות ה-80. סמים, סקס, מוזיקה... מעורבים בפוליטיקה ומאבק למצוא מקום מקצועי משלהם. היסטוריה קצרה של ספרד של המעבר מסופר מדמויות יומיומיות. ספר מוזר המשלב חיים, כרוניקה ופוליטיקה.
על הברכיים שלך, מונסון!
וויומינג הגדול חוזר לחנויות הספרים דרך דלת הכניסה. בן שנות החמישים, ילד שנות השישים, מפגין והיפי בשנות השבעים, לאמן והדמות המקורית ביותר הידועה בשם ויומינג הגדולה הייתה ילדות שהיום היינו מחשיבים אותה לפרועה. הבנים של אז בילו את חייהם בחוץ, ברחוב או באחו, יותר מכל כי הם הפריעו לנו בבית. מונזון הקטן פקח את עיניו לחיים בעיירה מיובשת לה מנצ'ה ובשכונת מדריד של פרוספרידאד, באותה תקופה מעין ממלכה או רפובליקה עצמאית במרכז הרחוק של הבירה.
ספר זה מזכיר לנו בחיוניות יוצאת דופן ובתשוקה רבה איך נראו החיים בקטע האחרון הארוך של הפרנקואיזם. מראה לפעמים גס, לפעמים מצחיק, שבו המחבר לא מתחמק מכלום, אפילו לא מהפגמים שקישטו אותו כילד. טרי חסר דאגות של ספרד של אז; כשאנשים הצטלבו כשצעדו ברחוב, כשבתחנת המשטרה, בצריף או בקהילה נתנו לך תעודות התנהגות טובה, כשהאיכרים עזבו את חייהם באזורים היבשים והילדים, מלאים גלדים וחבורות, הם עשו מה שהם רוצים עד שהם חזרו הביתה, אפילו דברים מלוכלכים שמונסון הקטן לא הבין:
"באתי ממקום שבו לא לימדו את הזין". מהגן המלוכלך ועד לחירותו של רמירו, החזרה לאוגוסטינים. האופוס, ה-OJE, הפקולטה לרפואה והאנטי-פרנקואיזם. ובהמשך, בחו"ל: אמסטרדם, אירלנד, לונדון. ערים שבהן מין ומוזיקה היו כמעט דת.
אנחנו לא משוגעים
הספר הזה הוא המכה שתרעיד את כל המנגנטים ואוייבי הקידמה בכלל. רוח רפאים רודפת את לה מונקלואה, לה זרצואלה, בריסל, הוותיקן והבונדסבנק: איום של רופא שיודע לאבחן, אמן תקשורת שיודע להסביר את האבחנות שלו. עבודתו ההרסנית של גאון שלא משתמש בנשק אחר מלבד מילים, עכשיו שהזיכרון עדיין איתו, וקצת עזרה מויקיפדיה.
סיפור מלא בהומור, אירוניה וביקורת חברתית שמספר לנו בגסות מדוע אנו לכודים ברגע הפוליטי והאידיאולוגי הנורא הזה. המניפסט המובהק שבו פועם את כל הזעם, כל התשוקה וכל הסרקזם שמטלטל היום את החברה כולה.
