עבור אנתרופולוג להחליט על אנרכיזם זה משהו כמו לקחת בחשבון שהכל אבוד. דיוויד גרייבר ציין כי אין צורת ממשל אפשרית עבור בני אדם בחברה, עם חזון הוליסטי כביכול שעליו מצביעה האנתרופולוגיה על התנהגות אנושית. אז נוכל להסיק שהדמוקרטיה גרועה אפילו מהקלישאה שהיא הפחות גרועה מבין מערכות הארגון החברתי.
ייתכן שגרייבר צדק לגבי העובדה שכרגע נראה שאנו נכנעים לדיקטטורות מחתרת של מערכות זול אוליגרכי במסווה של שוויון הזדמנויות וסיסמאות אחרות. אני בספק אם אנרכיה גולמית כזו פירושה להתאים הכל מחדש לכיוון כלשהו של שוויון. שבאנרכיה, ללא כללים מלבד תקווה בטוב לב ובמזל טוב, אולי תהיה התגברות כלשהי על פרדיגמות נכזבות ישנות.
הנקודה היא שגרייבר לא היה אנרכיסטי כפי שהוא מצויר. אבל בכל זאת היה לו שאני לא יודע מה אידיאולוגי עם הצעות חדשות וגישות מעניינות לשקול. כך מתחילים ספריו, המורשת הטובה ביותר שלו...
3 הספרים המומלצים המובילים מאת דיוויד גרייבר
בחוב: היסטוריה חלופית של הכלכלה
מערכת החוב ברמה המאקרו-כלכלית היא משהו כמו תהום על פיקציה. כסף הוא כלום ובתי הקלפים של כלכלות העולם בנויים על הכלום הזה. למי שיודע הכי טוב איך למכור את האופנוע שלו תהיה יותר יכולת ללוות. לעניין יש מקרולודופתיה מסוימת. ועדיין, יסודות חיוניים כמו מדינת הרווחה בנויים על בדיות כמו זו...
כל ספר כלכלה טוען את אותה קביעה: כסף הומצא כדי לפתור את המורכבות ההולכת וגוברת של מערכות חליפין. לגרסה הזו של הסיפור יש בעיה רצינית: אין ראיות התומכות בה.
גרייבר חושף היסטוריה חלופית להופעת הכסף והשווקים, ומנתח כיצד הפך החוב ממחויבות כלכלית למחויבות מוסרית. מאז תחילת האימפריות האגרריות הראשונות, בני האדם השתמשו במערכות אשראי משוכללות כדי לקנות ולמכור סחורות, עוד לפני המצאת המטבע. זה היום, לאחר חמשת אלפים שנה, כאשר לראשונה אנו מוצאים את עצמנו מול חברה מפוצלת בין חייבים לנושים, עם מוסדות שהוקמו מתוך רצון הבלעדי של הגנה על המלווים.
In Debt היא כרוניקה מרתקת ורלוונטית המפרקת רעיונות המוטבעים בתודעה הקולקטיבית שלנו ומראה לנו את היחס האמביוולנטי הקיים כלפי חוב, כמנוע צמיחה כלכלי או ככלי דיכוי.
ג'ובס חרא: תיאוריה
להרוויח את לחמך בזיעת אפך היה איום מן המניין. משהו שכל מערכות הניצול בעבר ובעתיד נבנו עליו. המאבק המעמדי אינו מסתיים לעולם, גם לא לאחר ביסוס זכויות לאחר אסון העבודה של המהפכה התעשייתית. אם זה לא מנוצל כאן, זה מנוצל שם. אם לא ניתן לנצל זאת ישירות, ניתן לעשות זאת בצורה פחות ברורה.
למצוא את העבודה הגונה ההיא שמצביעה על מימוש עצמי נראה כמו כימרה ברוב המקרים. מאמץ, שיפור עצמי ויכולת יזמות לא תמיד הגיוניים לנוכח מיומנויות לא שוויוניות, הפרטת מערכות החינוך ומכשולים נוספים שעולים מדי יום.
ואז ישנה שאלת מיליון הדולר על המשמעות האמיתית של העבודה כעמוד השדרה של החברה, ודיוויד היה על אלה, חיפש תשובות...
האם העבודה שלך הגיונית לחברה? באביב 2013, דיוויד גרייבר שאל את השאלה הזו במאמר שובב ופרובוקטיבי שכותרתו "על תופעת העבודות המחורבנות". המאמר הפך ויראלי. אחרי מיליון צפיות באינטרנט בשבע עשרה שפות שונות, אנשים עדיין מתלבטים בתשובה.
יש מיליוני אנשים - יועצי משאבי אנוש, רכזי תקשורת, חוקרי טלמרקטינג, עורכי דין תאגידים - שעבודתם חסרת ערך, והם יודעים זאת. האנשים האלה תקועים בעבודות מחורבנות. תשכחו מפיקטי או מרקס; זה גרייבר, אחד האנתרופולוגים והפעילים המשפיעים ביותר של ימינו, שאומר בקול רם וברור שהרבה ממה שנעשה בכלכלה של עבדי שכר הוא צורת העסקה כל כך חסרת משמעות, כל כך מיותרת או כל כך מזיקה שאפילו לא העובד. בעצמו מסוגל להצדיק את קיומו, ולמרות זאת הוא מרגיש מוכרח להעמיד פנים שזה לא המצב.
הביקורת החברתית שנושא הספר היא חזקה וחדה, במיוחד כאשר הוא מציג קטגוריות משובחות כמו "עבודות מרושלות", שעובדים מסוימים עושים כדי, למשל, לשמור על מכונות ישנות לפעול ולהציל את החברה מרכישת מכונות חדשות. זה לא חף מההיגיון שלו, שכן, כפי שאמר אורוול, "אוכלוסיה שעסוקה בעבודה, אפילו במשימות חסרות תועלת לחלוטין, אין לה זמן לעשות הרבה יותר". מכאן, כפי שמסכם גרייבר, מה שיש לנו הוא חרא קבוע.
השחר של הכל: סיפור אנושי חדש
האם אנו מתפתחים או מרכיבים? לפעמים קשה לדעת אם המעבר שלנו בעולם פירושו להתקדם לעבר משהו בעל משמעות גדולה יותר בהיבטים שונים כמו אינטגרציה, סולידריות, שוויון... כי מעבר לניצחונות קטנים ובימוי המודעות, המציאות מצביעה בכיוון ההפוך.
במשך דורות ראינו את אבותינו הנידחים ביותר כיצורים פרימיטיביים, תמימים ואלימות. נאמר לנו שאפשר היה להשיג ציוויליזציה רק על ידי הקרבת חירויות או על ידי אילוף האינסטינקטים שלנו. במאמר זה מראים האנתרופולוגים הנודעים דיוויד גרייבר ודיוויד וונגרוב כי תפיסות אלו, שעלו במאה השמונה עשרה, היו תגובה שמרנית של החברה האירופית לביקורת של אינטלקטואלים ילידים וכי אין להן ערבות אנתרופולוגית וארכיאולוגית.
בהתחקות אחר קו המחשבה השגוי הזה, ספר זה טוען שקהילות פרהיסטוריות היו ניתנות לשינוי הרבה יותר ממה שחשבו; גישה שמפרקת את הנרטיבים המייסדים השורשיים ביותר, מהתפתחות הערים ועד למקורות המדינה, אי-שוויון או דמוקרטיה.
שחר הכל הוא היסטוריה חדשה של האנושות, טקסט קרבי שמשנה את הבנתנו את העבר ופותח את הדרך לדמיין צורות חדשות של ארגון חברתי. יצירה מונומנטלית המטילה ספק ברעיונותיהם של הוגים כמו ג'ארד דיימונד, פרנסיס פוקויאמה ויובל נח הררי. כי ההנחה שחברות הופכות פחות שוויוניות וחופשיות ככל שהן נעשות מורכבות ו"מתורבתות" יותר היא לא יותר ממיתוס.
