הופעתו של זרם הגמילה וההפרעה הפורמלית כזרם ספרותי קיבלה השתקפות אירופית גם מעבר להדים האמריקאים של בוקובסקי וחברה (למעשה, בהתחשב בכך שהתייחסות זו היגרה לארצות הברית מגרמניה, ניתן להבין את המגמה הלוך ושוב).
העניין הוא אלן סיליטו, כמעט בן זמנו של בוקובסקי, שיחק גם נרטיב ספוג בריאליזם מלוכלך ודקדנטי. אם יש להבדיל בין שני המעריכים, אעז לציין שבסיליטו הנטייה ה"מלוכלכת" הזו הוקלה במעין הד מלא תקווה, רק ללא אופק ברור מאוד. פחות אלכוהול, פחות סקס ופחות סמים אבל אותה תחושת ריקנות ומרדנות.
באנגליה, ממנה הגיע אלן וממנה ביצע את הקריירה הספרותית שלו, הוא נכלל בזרם של "הצעירים הזועמים", תווית שכמו שקורה במקרים רבים, נשארה יותר לדורות הבאים כבלתי רצויה כינוי מאשר כדבר אחר.
הנקודה היא שבסופו של דבר אלן התגלה כאחד מאותם כותבי כרוניקה אלטרנטיביים שהתוו את עליבות המאה ה-20 מנקודת המבט האישית, שהורחבו הודות לתווית המפורסמת למשהו דורי.
3 הרומנים הטובים ביותר מאת אלן סיליטו
בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים
ניכור הוא כנראה גורל שנחצב לכל מי שנולד בשכונה הלא נכונה ברגע הכי לא מתאים.
על זה אלן סיליטו מדבר איתנו. ובכל זאת, ההצעה הנרטיבית הזו משדרת את התחושה הזו של רצון, של ניסיון להשיג משהו שונה ממה שהגורל מצפה לכל כך הרבה צעירים מימיו הצעירים של אלן, עוד בשנות ה-50 וה-60 לריצה וזה יכול בדרך כלשהי לעורר השראה בכל רץ נוכחי שמחפש סוג של בריחה בספורט הפשוט של לנעול נעליים ולצאת.
רק המקרה של קולין הוא קיצוני. זכרונותיהם הם סכום של תסכולים ותחושות סותרות של אנרגיה צעירה וחומות שהועלו מעצם השתייכותן לקבוצות פחות מועדפות.
יחד עם קולין גילינו צעירים רבים אחרים המשלימים את תרחיש התבוסה הזה באותו רגע שבו הם הפכו למבוגרים בפרברים שבהם החיים היו משהו אחר...
מוצאי שבת וראשון בבוקר
עבור אוהבי התוויות, הרומן הזה הוא זה שמייצג את הדפיקה שבה הציג את עצמו הדור של סיליטו בדלתות המציאות עם כעס, תסכולים, אשמה ואובדן, כל אותו סכום של גישות שמלאו כתגובה בלבד לריקנות.
ועם זאת גם ברומן זה יש מוטיבציה ותירוץ, כמו גם ניסיון לכפר על חטאים ולהלחין מחדש. ארתור סיטון חי למען ההוללות של מוצאי שבת, שם שום מוסר או שלטון לא יכולים לשים לה גבולות.
מבלי לחפש מוסר קל, הקריאה אכן חושפת כוונה משתנה, הנגאובר המתעורר לתוצאות הקשות של מציאת רק במרד אושר כוזב של החולף.
ספרות מעמד הפועלים האנגלית, עם המגע הזה של קירות ושמיים אפורים, כל יורשי המהפכה התעשייתית והניכור שהתרחבו דור אחר דור.
חיים ללא שריון
תמיד יש לראות בזיכרונות וביוגרפיות שלהם כרומן של עצמך. יותר אם אפשר אם מי שנרשם כמנוי הוא כותב. וזה מה שסיליטו עשתה בספר הזה. תלאותיו של הילד מנוטינגהאם, תקופתו בצבא כדרך היחידה להפוך לגבר תחת סחיטת המדינה של היום.
הישרדותו של המבוגר והמסירות שלו לספר את המציאות של כל כך הרבה וכל כך הרבה כמוהו, נערים בשכונה שהמשיכו להיות כאלה, בנים ללא ילדות נאלצו להתעלל במבוגרים לכל החיים.
כפי שאני אומר אוטוביוגרפיה ביסוד העובדות אבל גם חיבור ספרותי פוגע על אותם מפסידים עוד לפני ששיחקו.
