תמיד מעניין להשתתף במוטציה של המשורר לסופר. עבור זו של תערובת השפות, העברת המשאבים הליריים לפרוזה תמיד זקוקה לדימויים וסמלים מהיופי או ההתרגשות של הצורה.
משהו דומה קורה עם יוצרי הסרט שהועברו לנרטיב. וודי אלן זה לא המקרה היחיד של התאמת הדמיונות האופייניים ביותר של התסריט לרומנים. אחרי הכל, כמו בכל אמנות, הספים של כל ביטוי חייבים תמיד להיות מפוזרים. זה לא יכול להיות אחרת ברומן שחייב להודות מפורמט אפיסטולרי לעלילות הכי לא מובנות.
בגרסה הספרדית יש לנו נציג נהדר של יוצר וכותב ויסנטה מולינה פוקס. מתאמנת כיצירתית בהמון היבטים מאז שנות ה -70, מולינה פוקס היא ותיקה באמנויות הבמה, במכתבים, בביקורת ובביטוי.
כמו תמיד במרחב הזה, נמשוך יותר לעבר הרומנים שהכי אהבו את אלה המנויים. אתה יכול להסכים על הטעמים או לא. אבל אתה תמיד תיהנה מסיפורים נהדרים ...
3 הרומנים המומלצים המובילים מאת ויסנטה מולינה פואה
פותח המכתבים
אין דבר מעורר השראה יותר מהאמת שבסופו של דבר לחשוב על האפשרי ולהתחקות אחר אותם שבילים דמיוניים שמגלים אוכרוניות בקרבת מקום על מה שיכול היה להיות. המשאב הזה משמש גם להצעת עתיד שאפתני הרבה יותר או קורסים מקבילים העוסקים באנושיות המרובעת של גיבוריו המוערכים. אשליה שאפתנית שהפכה לכרוניקה היסטורית מזויפת בסדר גודל ראשון.
רומן זה, שזכה בפרס הלאומי לספרות בשנת 2007, מתחיל במכתבים שכתב חבר ילדות בעשור השני של המאה ה -XNUMX לגרסיה לורקה, השראה רחוקה של תקוותיו וחלומותיו.
מאותו פרק ראשון של התכתבות שאולי מעולם לא הוחזרה, הקורא יעקוב אחר מהלך רומן הנהר התת-קרקעי הנהדר הזה המשקף את מאה השנים האחרונות לחיי ספרד ומשלב את ההיסטוריה בסיפורים פרטיים של קבוצת קורבנות, ניצולים, פרנסה, בנות "מודרניות" ו"קללות ".
יחד איתם מבטאים אישים רלוונטיים כמו לורקה, אליקסנדר, מריה תרזה לאון, מיגל הרננדז, אוג'ניו ד'אורס, בין היתר, דמויות "בצל" אם כי אמיתיות מאוד בסימפוניה המקהלה החזקה הזו, ובהן כותב המחבר את אינס ושקרים של שקרים, שברון לב, בגידה, שאיפות מוגשמות, אכזבות, גולים, תשוקות מיניות.
הצעיר ללא נשמה
הפיתוי האולטימטיבי של כל סופר ספרותי הוא לכתוב על עצמו. זיכרון הוא אותו פילטר שהופך צבעים לפי גחמה של צורך, דמיון או נוסטלגיה. לכן עלול סופר להתפתות שהרומן הטוב ביותר שיוכל לכתוב יהיה על עצמו.
אבל בהזדמנות זו, כמו בהרבה אחרות, הסופר מחפש אלטר אגו או נותן רק את השם לגיבור שלו. בשני הקצוות יומרות האלמוות הן רישיון הכרחי, שכן מתחילים לכתוב וסובלים או נהנים, לפי העניין, מתהילתו הבודדת של הסופר.
הקורא מחזיק בידיו רומן הדרכה מופלא בעל ייחודיות: גיבורו נושא את אותו שם כמו המחבר שכתב אותו. הצעיר ללא נשמה מגיע לשיאו, לאחר פתיחת המכתבים והאור המריר (שנכתב יחד עם לואיס קרימז), מה שכינה ויסנטה מולינה פוקס את "הרומנים התיעודיים" שלו, ובה, כמו בשני הקודמים, יש מוקפד חקירה של הקול הנרטיבי ובניית הדמות הראשית באמצעות אותו קול.
הספר הוא סיפורו של חינוך משולש, סנטימנטלי, מיני ותרבותי, והחיפוש אחר הזהות של האדם, עם דיוקן רקע של ספרד ואירופה בשנות ה-50 וה-60 (עם כמה הדים לטראומה שעברה במדינה, כמו אותו דוקטור גולה שמטפל באמו החולה של הגיבור).
באמצעות דפיו ערי מצעד שיהיו מהותיות בחינוך המשולש הזה: אלצ'ה, מדריד, ברצלונה, פריז, ליסבון ..., עוררו סצינות של חוויות הילדות, ההתבגרות והנוער. חוויות כמו ענייני מין בתחילת דרכם עם עוזרת בית המשפחה בחדר הגיהוץ; מפגש הילדות עם קמילו חוסה סלה החותם ספר לסופר השואף הצעיר מאוד, כמו גם נותן לו עצות; הקריאות הראשונות ואלו שיבואו מאוחר יותר בשילוב סוריאליסטים ומרקסיסטים ותשוקה לקולנוע.
יש הרבה קולנוע בדפים האלה – גודאר גילה בפריז, את מארני הגנבת, פריץ לאנג...–, אבל לא רק סרטים, אלא גם חדרים שהגיבור יחיה באפלה שלהם כמה חוויות ייזום... ודרך הקולנוע, מסרט אידיאל המגזין יבואו מפגשים מהותיים: עם רמון - שמזמין אותו לברצלונה, מציג אותו בפני אחותו אנה מריה ומכניס אותו לאהבה הומוסקסואלית ועם חוג משוררים צעירים: פדרו, גיירמו, לאופולדו...
ידידות נלהבת תיגבש ביניהן, אהבות נצטלבות ולא תמיד יתגשמו, והן יתאחדו באשליה של מאמינים מעבר לאמנות. הם יקימו קבוצה שבדרכם הנוירוטית, הפרועה וחצופה ככל שהם תמימים, תנסה לחיות את הרומן הרומנטי של פעם? השנים האחרונות של שנות השישים ??, אמונות חדשות ומיליטנטיות בחזיתות השונות שבה נלחם אז.
זהו הרומן המסנוור של חיים, של הרבה חיפושים ותגליות ספרותיים, קולנועיים, פוליטיים, אוהבים, מיניים...-, של התלהבויות גדולות וכמה אכזבות. רומן של למידה, של ערכים ונופים משתנים, וגם ספר על האינטימיות שלפני מעשה הבדיוני.
האורח המר
האורח המר מתחיל בהכרזה על מותו של האב בסצינה של מיטת בנו, ומסתיים, לאחר יותר משלושה עשורים, באותו יום בשנה ובאותו בית, שם מתבצעת כניסת הגנבים של קופסה שחורה העבר של שני אוהבים.
בקורס, לא תמיד לינארי, בתקופה ההיא שיזם מפגש של סופר בן שלושים וחמש וסטודנט צעיר שכותב פסוקים, הספר מתפתח כמו רומן זיכרון, חשבון אמיתי המטופל במכשירי ספרות בדיונית.
אבל גם כמאמר נרטיבי על אשליות וטינה של אהבה, וכדיוקן עצמי כפול עם נוף, זה של ספרד המשתנה של שנות השמונים - ועם דמויות, גלריה עשירה של אנשים אמיתיים, חלקם ידועים, מטופלים כדמויות או עדות לטרגיקומדיה של אושר, בגידה, חיפושים אישיים והכמיהה למה שיכול להיות.
לואיס קרמדס וויסנטה מולינה פוקס כתבו את הספר חסר התקדים הזה בצורה ייחודית אך נפרדת. בחופש ההדדי להיזכר בנפרד, בחשיבות הניתנת לדברים שהם כותבים בזמן שהם אהבו ובגדו זה בזה, המחברים מגלים מחדש את הטריטוריה המשותפת של המילה להביט זה בזה מההווה המנסה להתאושש באותנטיות עירומה, בלי נוסטלגיה, מה כללו אותן מראות בימיהם והשאירו כשאריות.
והם עשו זאת, כפי שהם עצמם מציינים באופן אירוני, בעקבות התבנית של ה"סדרה "במובן המקורי של המונח: כל פרק, שנחתם לסירוגין על ידי שניהם, נכתב ללא הסכמה מראש והגיע לשני תוך שמירה על התככים. , כמו ברומנים של המאה התשע עשרה.
עם ההבדל שבאותו פיולטון ב -64 פרקים שני הגיבורים-קוראים ידעו את הסוף, אך לא את ההפתעות והגילויים שההיסטוריה שלהם יכולה להביא להם. בספר זה, שלא ישאיר אף קורא אדיש, אנו עדים להפגנת השליטה המוכחת של מולינה פוקס והתגלות סיפורית של משוררת, ארוכה בשתיקה.
