שניים מהאחרונים פרסי סטרגנה האיטלקית ליצירות בדיוניות (מהבולטים באיטליה בספרות) הוענקו לשני סופרים מעניינים כמו קוגנטי בשנת 2017 ועכשיו עד סנדרו וורונסי, שכבר חזר על הפרס. וזה מראה שפרס גדול הוא לא בהכרח הנחלה הבלעדית של יצירות שנבחרו כמעט ביד כדי לספק מיד שאיפות מסחריות.
כי גם קוגנטי וגם ורונזי בונים את הרומנים שלהם מתוך כוונה עיוורת של מצפון, עניין מפריע ואוונגרדי, אולי לא מעורר מוסר, אבל לפחות מעורר את אותה רוח ביקורתית או טרנסצנדנטלית שמשלימה את הספרות בציפוי ההכרחי שלה.
במקרה הספציפי של ורונזי, צריך רק לראות את ההגשה שלו גם ביצירות עיון להיבטים חברתיים כמו בעיית ההגירה הנוכחית. בספרו «להציל חיים בים התיכון«, מנסה לפקוח את עינינו פעם נוספת כדי לראות את הדילמה האנושית שלעתים קרובות כל כך מתעלמים ממנה בזלזול.
באשר לרומנים שלו, סנדרו ורונזי משיג את משמעות הקריאה הזו שתמיד מקבלת את הסנס שלעולם לא יכול להשאיר אדיש. ורונזי אפילו רומן את חייו שלו והופך את הספרות לאמת גולמית, בטעם של חיך המסוגל לעכל את הטעם המשתנה הזה בהתאם לטעם החיים עצמם, בהנאה מכמה עקיצות המשולבות באחרות של סלידה טהורה מהטרגי. אלה האחרונים הם אלה שזקוקים למשקאות החיים הטובים כדי לעבור אותם. תערובת שהיא הכל, אפילו הסתירות שלנו...
3 הספרים המומלצים המובילים מאת סנדרו ורונזי
יונק הדבש
זה מצחיק איך בשונה אנחנו מקבלים את מיטב האמפתיה. בשבריריות אנו מגלים את עצמנו חשופים ורק אז אנו יוצאים להגנה על מטרות אבודות, על אתגרים חיוניים, על הפיצוי הקסום של מפסידים מהעריסה.
יונק הדבש הוא ציפור קטנה שיש לה את היכולת להישאר תלויה באוויר. כשהיה ילד, אמו קראה למרקו קררה יונק דבש בגלל קומתו הנמוכה.
בעיית הגדילה נפתרה עם זריקות של הורמונים, אבל מרקו נשאר יונק דבש בגלל יכולתו להישאר באוויר למרות המצוקה. יום אחד הפסיכואנליטיקאית של אשתו מבקרת אותו במשרדו ובעקוף הסודיות המקצועית מזהירה אותו שגילתה שהוא ממשיך להתכתב עם אהבה צעירה.
זה לא יהיה הסכסוך היחיד שמרקו יצטרך להתמודד איתו: הוא יצטרך לטפל בהוריו החולים; עליו לנסות להתפייס עם אחיו, כי צל סופה הטראגי של אחותו לפני שנים רבות תלוי עליהם, ועליו לטפל גם בנכדתו כאשר בתו, אם חד הורית, מפסיקה לעשות זאת...
כאוס רגוע
הפערים הקשים ביותר לרוב אינם מאפשרים את ההחלטה. ואם חרטה על החלטה שנקבעה כרעה כבר מניחה מנה של אשמה מוטעית, כאשר מזל העובדות מוביל לאותה דילמה שבה הכל קורה בלית ברירה, הנגזרת הסופית היא אשמה עיוורת, מעבר לא נוח לעבר הוודאות האפלה שאנו הן בובות בידיו של גורל קפריזי ומרושע.
חייו של פייטרו פלדיני, בכיר בטלוויזיה בתשלום, סובל מהתקף יום אחד כאשר, בזמן שהוא עומד למות בטביעה תוך כדי הצלת אדם זר, הוא מאבד את האישה שאיתה עמד להתחתן בעוד מספר ימים. מותקן ב"כאוס רגוע", פייטרו יהפוך בהדרגה למוקד של עולם שמעביר אליו את הסבל שלו.
אנו עדים אפוא למסע עלייה לרגל קומי בהדרגה של דמויות: אח מצליח עם תסביך פיטר פן; גיסה מטורללת; האישה שהציל; עמיתיו לעבודה והבוסים שלו, שמנסים להתגבר על המרחק הרגוע שלו ולמשוך אותו לשורותיהם.
רק בתה תמצא את הדרך המאפשרת להם להמשיך לחיות, לקבל את כפות הבגרות. סנדרו ורונזי לוכד ברומן זה את הכאוס של הערים שלנו, של משפחותינו במשבר, של כלכלה המושתתת לא על ערך העבודה, אלא על ספקולציות טהורות.
נבואה
כל אחד כותב את ההיסטוריה של מערכת היחסים האבהית שלו כמיטב יכולתו. כי יש משהו מיוחד בין הורים לילדים, אולי יותר מדי שתיקות שבסופו של דבר עוברות כשהסוף צפוי. ואז הכל יכול לזרז במפל של רגשות ביג פיש, שינוי של מערכת יחסים שמעולם לא הייתה, אבל כדאי לסקור אותה על סמך חיבה, זיכרונות ודמיון.
זמן מה לאחר מות אמו, אלסנדרו ורונזי יצטרך להתמודד גם עם מחלתו הסופנית של אביו. המצב הזה, שבו מתהפכים התפקידים המסורתיים של האב והבן, כשהאחרונים משמשים כמדריך, יפנה מקום לרגעים טרגיים אך גם גרוטסקיים: הבירוקרטיה הקשורה במחלה, הצביעות של המתת חסד שמסתירה את שמה, הקשה. מבחר מטפלים, הבזקי הומור של האדם הגוסס, הפרנויה קורעת הלב.
הנבואה, שזכתה לשבחים פה אחד על ידי המבקרים, מציעה לנו את הסיפור הידוע על מות הורים באור חדש, הודות לתבונתו הסיפורית: נקודת מבט יוצאת דופן (אתה של פיצול שבסופו של דבר מערב גם את הקורא) וה שימוש בעתיד שכפי שהכותרת מעידה, מתייחס לטקסטים אפוקליפטיים (כי מדובר כאן באפוקליפסה יומית קטנה).
את הכרך הזה משלימים שני סיפורים נוספים שגם יחסי הורים וילדים הם הנושא המרכזי שלהם. הראשון מספר את סיפורו של צעיר המנסה לתת משמעות לאחר מותו למוות (ואולי לכל חייו) של אביו באמצעות מה שאנו יכולים לכנות "אתיקה של טינה". השני, לעומת זאת, מציב אותנו בפני הסכסוכים החמורים ביותר של שני צעירים במיקרוקוסמוס של הטרגדיות היומיומיות הקטנות המאכלסות את חיי היום-יום שלנו, כמו באותם נרטיבים של קארבר שדמויותיהם נודדות בקיומן חיפוש אחר משמעות שחומקת מהם.
שלושה סיפורים, בקיצור, המציגים נקודות מבט שונות על החוויה של מה שמייצג את המעבר מתמימות חסרת כאב (עם סלינגר וצ'יבר עכשיו ברקע) לבגרות שבה אותה ישות בוגרת דורשת מאיתנו את היכולת לקבל את הרוע בצורה של טינה, כאב, שברון לב או, לבסוף, מותו של האב כדימוי משלו.
