בראיונות שונים בהם הצלחתי להאזין לאדם שמאחורי המחבר נג'את אל חכמי (פרס נדאל הרומן 2021) גיליתי את הרוח חסרת המנוחה המתרחבת לקראת תחומים תובעניים כמו פמיניזם או שילוב חברתי של קבוצות אתניות, תרבויות ודתות שונות. תמיד עם זה נקודת השתקפות שקטה, ניגודיות של רעיונות, מיקום ביקורתי מסוגל, למשל, להכניס אותו לאידיאולוגיה הקטלונית כדי לברוח כשהעניין חזר להידבקות העיוורת של הפרוקס מאז 2017.
אבל הפוליטי (עם ההיבט הסוציולוגי שאין להכחיש בו, שכל אינטלקטואל מתחבר אליו מעצם היותו) הוא בסופר כמו נג'אט קודקוד נוסף, יותר בפיזיונומיה זוויתית בהכרח כדי לגלות קצוות והיבטים חדשים.
ואז באה הספרות עם אותיות גדולות במקרה שלה, ניחן באותה תפיסה של נקמנית כקו המקביל לעבודה המספרת של עצמו. וכך הסיפורים שלהם נראים טעונים בריאליזם הזה ברמת הרחוב, של הקשרים ששוקעים עד היסוד. אקזיסטנציאליסט והם מגיחים לעבר הריאליזם המחובר ביותר לימינו, עמוסי ביקורת ומצפון, דוחפים את הקורא אל האמפתיה של מצבים הנחוצים להמחיש בכל התרחיש שלהם מעבר לאפיון הקל של ימינו.
כל זה בניחוחות אתניים שמטעינים את סיפוריהם בניחוחות שהולכים ומתרחקים ואולי לכן משתוקקים יותר לאותנטיות ההרוסה בגלובליזציה אחידה כמו שהיא מחסלת. קול הכרחי בספרות המכוונת בהכרח לגוונים הומניסטיים.
שלושת הספרים הטובים ביותר מאת נג'את אל החמי
אמא של חלב ודבש
כל יציאה מהבית היא גלות כשהדרך מתחילה מפער או פחד. כל מבט לאחור מלא מלנכוליה כשהחדש אינו דומה לחופש המיוחל הוא קונפליקט קיומי המצביע על עקירה, על הרוח חסרת המדינה לגמרי, כמו שוממת כפי שהיא מבריקה בהיבט היצירתי האפשרי שלה.
אמא של חלב ודבש הוא מספר בגוף ראשון את סיפורה של אישה מוסלמית מהריף, פטימה, שהיום מבוגרת, נשואה ואם, עוזבת את משפחתה ואת העיירה שבה תמיד חיה מאחור, ומהגרת עם בתה לקטלוניה, שם היא מתקשה להתקדם. סיפור זה מספר את הקשיים של המהגר הזה, כמו גם את חוסר ההתאמה בין כל מה שהיא חוותה עד כה, לבין מה שהיא האמינה בו, לבין העולם החדש הזה. המאבק שלה להתקדם ולתת לבתה עתיד מסופר גם הוא.
מנוסח כסיפור בעל פה בו פטימה חוזרת לאחר שנים שבהן ביקרה בבית המשפחה ומספרת לשבע אחיותיה את כל מה שהיא חוותה,
אמא של חלב ודבש מציע לנו תובנה עמוקה ומשכנעת לחוויית ההגירה מנקודת מבטה של אישה מוסלמית, אם, שחיה לבד, ללא תמיכת בעלה. ובמקביל היא מציעה לנו פרסקו מלא של המשמעות של להיות אישה בעולם המוסלמי הכפרי כיום.
הבת הזרה
שמשהו כמו המונח גטו שרד באופן טבעי עד היום לציון קבוצות אתניות, אומר מעט על "ברית הציביליזציות" הכביכול הזו או איך שתרצו לקרוא לזה. אבל ייתכן שהאשמה היא לא רק של חלקם, האשמה היא חוסר היכולת לאכלס עור של אנשים אחרים, משני צידי דת, תרבות או מנהג אפשריים.
ילדה שנולדה במרוקו וגדלה בעיר שבקטלוניה, מגיעה לשערי החיים הבוגרים. למרד האישי שעובר כל צעיר, עליה להוסיף דילמה: לעזוב או להישאר בעולם ההגירה.
משהו שקשור קשר הדוק לקונפליקט הפנימי הקשה שמשתמע מהאפשרות לנתק את הקשר עם אמו. גיבורת הרומן הזה היא צעירה מבריקה, שבסיום התיכון נקרע בין קבלת נישואין מסודרים עם בן דודתה לבין נסיעה לברצלונה כדי לפתח את כישרונה.
שפת האם, גרסה של ברבר, מסמלת את קשיי התקשורת ואת קונפליקט הזהות שחווה הגיבור לאורך כל הסיפור, תוך שהיא משקפת את החופש, השורשים, הבדלי הדורות ואת המציאות האישית, החברתית והחברתית המורכבת. התרבות המוטלת על ידי מעמדם המהגר. . לכך מתווספת הגישה הקשה לעולם העבודה העומד בפני בני הנוער כיום.
קול נרטיבי מלא כוח המתמודד עם הסתירות שמסמנות את חייו בכנות, בנחישות ובאומץ; מונולוג על המשפחה ועוצמת הקשרים הרגשיים המאחדים אותנו לארץ, לשפה ולתרבות.
הפטריארך האחרון
השתרשות לא תמיד קלה כאשר התרבות של האדם עצמו תוקפת את המהות של האדם. מצד אחד יש את הילדות, אותו גן עדן שתמיד דורש מאיתנו ניחוחות של זהות, שייכות ובעיקר אהבה. מצד שני, האופק החיוני הוא תמיד שחר של אור מחאה עז, שלפעמים מתנגש קשות עם התלות בתפיסות תרבותיות המחויבות לסמן באש את גורלו של כל אדם.
מימון ובתו נולדים למלא את התפקידים שהאבות הפקידה להם, תפקידים שהוקמו לפני אלפי שנים. אך הנסיבות גורמות להם לחצות את מיצר גיברלטר ולבוא במגע עם מנהגי המערב. הגיבורה ללא שם תנסה להבין מדוע אביה הפך לדמות דספוטית, תוך שהוא מתחיל דרך של אל חזור לעבר זהותה וחירותה שלה.
2 תגובות על "שלושת הספרים הטובים ביותר מאת נג'את אל חכמי"