באופן פרדוקסלי, אנו מוצאים בדרך כלל את הספרות החופשית והמסנוורת ביותר אצל סופרים מבוססים שאינם מסורים לחלוטין לכתיבה. ו מרטין קוהאן הוא אחד ממספרי הסיפורים של ימינו. מכיוון שאפשר לקבל את הסגולה או את המתנה להפוך הכל לרב מכר באמצעות הדחף החשמלי הזה בין המוח לאצבע במקלדת, אבל השאלה היא החופש הבטוח ביותר של הרצון המניע את הכל ...
במילים אחרות, האם יהיה לרומן האחרון שלך Stephen King אלא אם כן ידעת שזה יהפוך לרב מכר חדש מיד? למרות שזה נראה שזה לא ביקורת ו ברוכים הבאים לכל אחד ואחד מהרומנים החדשים של Stephen King. עם זאת, אני חושד שאנו מפספסים משהו טוב יותר מעצם הכניעה לאינרציות פרסום מוקדמות לציון זמן וצורה עבור כל יצירה חדשה.
בהינתן הצידה, קוהאן מנצל את המרב מההגשה שהוגשה רק לחזקים ביותר בפורום הפנימי, לצורך האטאוויסטי, הרוחני והאינסטינקטיבי להתמודד עם יצירה חדשה. מאוחר יותר להתמסר למשימות אחרות ביומיום שלו. וכך מגיעות עבודות ללא קצב זמני אך עם הכוח הזה של מה שנכתב כדי להקרין רעיון נהדר, דאגה עזה, דמויות המראות לנו את האמת הסמויה בידיהן ...
שלושת הרומנים המומלצים של מרטין קוהאן
הוֹדָאָה
זה אף פעם לא זמן טוב להתמודד עם ההודאה שמצדיקה את כל מעשינו, ולו עוד בזמנים כהים של אידיאולוגיות רעבות לצוואות. זה אפילו לא זמן טוב לעשות את זה לפני עצמנו או כמובן מול אחרים. אבל ההודאה תמיד מגיעה ומחכה להקיא של האמת שלנו.
שלושה סיפורים שהם חלק מאותו סיפור. בשנת 1941, בעיר במחוזות הארגנטינאים, סיפקה נערה בפני כומר את הדחפים המיניים הראשונים והמפוזרים שהבחינה בגופה, הקשורים למשיכה שחשו כלפי צעיר בשם וידלה שחלף ליד חלונה מדי יום. בשנת 1977 קבוצה של מהפכנים צעירים הכינה מתקפה על שדה תעופה כדי להרוג וידלה שכבר אינה צעירה ומוכרת לכולם.
ולבסוף, אישה מבוגרת (הילדה בסיפור הראשון) משחקת קלפים עם נכדה, שבא לבקר אותה בבית המגורים בו היא מבלה את ימיה, ובין מהלכים היא מספרת לה מה קרה לה. , אביו של הילד, וכתוצאה מכך הודאה חדשה. שלושה סיפורים ושלוש פעמים השזורים זה בזה כדי ליצור סיפור אחד. שלושה סיפורים שמדברים על כאב, אשמה והודאות.
רומן סוחף ומסנוור, בנוי עם ארכיטקטורה מבריקה המאפשרת למחבר לחדור לגרעין הסיפורים (של הסיפור) שהוא מספר לנו.
מחוץ למקום
אף אחד לא במקום יותר מהאדם חסר המדינה או הגלות מגן עדן הילדות היחיד. אין דבר יותר לא תקין (זה לא מדויק) מאשר המהגר שנכפה על ידי אלף תהפוכות שמניעות אותנו מהאתר, בתוך נוסטלגיה שהתרחבה מהרעיון של מה שלא יכול היה להיות בגלל הגורל הרע ביותר.
מחוץ למקום הוא מתרחש בגיאוגרפיות מגוונות: למרגלות, החוף, הפרברים, המדינות המרוחקות של המזרח, גבול. וגם באינטרנט, המרחב של כל החללים. כמובן, הדמויות שעוברות ממקום למקום, אלה שעוזבות ויוצאות החוצה, לא מתקרבות לאמת מסיבה זו מאלו שתמיד נשארות מקובעות באותה נקודה.
וזאת מכיוון שההיגיון המוטל ב- Out of Place הוא לא אחר מזה של המעקף. המעקף: או בסטיות התמונות עם ילדים שמספרים בהתחלה, או בטיול שגוי שמסופר בסוף. מה לא במקום ב- Out of place? בחלקו זו הסטייה: מה שלא אמור לקרות ובכל זאת קורה. בחלקו מדובר בעקירה: הדרך הקטלנית שבה מי שמרגיש הכי בטוח לעקוב אחר הרמזים הנכונים מתבלבל ואבוד.
ובחלקו זו הדרך שבה מארטין קוהאן מסדר את עלילת המשטרה של הרומן הזה: יש מעשים ויש עקבות, יש עובדות ויש השלכות; אך העקבות והתוצאות תמיד מופיעות במקום אחר מהמקום בו הוא היה אמור להיות, היכן שהוא היה צפוי, היכן שאדם יחפש אותן.
באהיה בלנקה
יש אטרקציה ברורה בערים הרבות שבהן אומרים עליה דברים טובים. אבל אי אפשר להשוות אותו מרחוק לאטרקציה של עיר שעליה תמיד או כמעט תמיד אומרים דברים שליליים. לכן באהיה בלנקה, השער לפטגוניה בדרום מחוז בואנוס איירס, היא גיבורת הרומן הזה. מכיוון שעיר כל כך טעונה בשליליות הופכת למקום אידיאלי למי שצריך לשכוח, לבטל, לדכא, להכחיש.
וזה מה שקורה למריו נובואה, הגיבור או האנטי -גיבור של הסיפור הזה. כי סיפור האהבה שלהם הגיע לאותה נקודה איומה שבה הנואשים וחסרי האין נפגשים ועובדים במקביל. וכשזה קורה, אין אפשרות אחרת מלבד שכחה. התוצאה היא הרומן הטוב ביותר של סופר ארגנטינאי חיוני.
