בסדרת הארי קוויבר, שנסגרה במקרה הזה של אלסקה סנדרס, יש איזון שטני, דילמה (אני מבין את זה במיוחד עבור המחבר עצמו). כי בשלושת הספרים עלילות המקרים שייחקרו מתקיימות במקביל לאותו חזון של הסופר, מרקוס גולדמן, המשחק בלהיות הוא עצמו. יואל דיקר בכל אחד מהרומנים שלו.
וקורה שעבור סדרת רומני מתח: "פרשת הארי קוויבר", "ספר בולטימור" ו"פרשת אלסקה סנדרס", המבריק ביותר בסופו של דבר הוא זה שדבק בצורה הטובה ביותר בתככים עצמם בסביבות חייו של מרקוס, כלומר "הספר של בולטימור". אני חושב שג'ואל דיקר יודע את זה. דיקר יודע שפרטי חייו של הסופר המתהווה וההתפתחות שלו לסופר בעל שם עולמי מעסיקים את הקורא במידה רבה יותר. מכיוון שהדים מהדהדים, אדוות מתפשטות במים בין מציאות לבדיה, בין המרקוס שמוצג לנו לבין המחבר האמיתי שכמו משאיר חלק גדול מנשמתו ומלמדתו כמספר יוצא הדופן שהוא.
וכמובן, הקו האישי יותר הזה היה צריך להמשיך ולהתקדם בפרק החדש הזה על ההרוגים של אלסקה סנדרס... כך חזרנו לקרבה גדולה יותר עם היצירה המקורית, עם הילדה המסכנה ההיא שנרצחה בתיק הארי קוויברט. ואז היה צריך להחזיר גם את הארי קוויבר למטרה. מתחילת העלילה כבר אפשר לחוש שהארי הזקן והטוב הולך להופיע בכל רגע...
העניין הוא שלמעריצי ג'ואל דיקר (כולל אני) קשה ליהנות מהמשחק הזה בין המציאות והבדיה של המחבר והאלטר אגו שלו באותה מידה או יותר מאשר כשהדרמה של בולטימור מתרחשת. כי כפי שהמחבר עצמו מצטט, הפיצוי תמיד תלוי ועומד וזה מה שמניע את החלק המופנם ביותר של הסופר שהפך לחוקר. אבל רמות הרגש הגבוהות (המובנות במתח נרטיבי וברגש אישי יותר טהור כשמזדהים עם מרקוס או ג'ואל) אינן מגיעות במקרה הזה של אלסקה סנדרס למה שהושג עם מסירתו של בולטימור גולדמן. אני מתעקש שלמרות זאת, כל מה שדיקר כותב על מרקוס במראה שלו הוא קסם טהור, אבל כשאני יודע את האמור לעיל, נראה שכמהים למעט יותר אינטנסיביות.
באשר לעלילה שמצדיקה כביכול את הרומן, חקירת מותה של אלסקה סנדרס, מה מצופה מסיבובים וירטואוזיים ומתוחכמים, שקולטים ומטעים אותנו. דמויות מתארות בצורה מושלמת המסוגלת להצדיק ביצירתן הטבעית כל תגובה לשינויי הכיוון השונים שהאירועים לוקחים.
ההאשמות האופייניות ל"כלום הוא מה שזה נראה" במקרה של דיקר ועבור החומר היסודי שלו באלסקה סנדרס. המחבר מקרב אותנו לנפשה של כל דמות כדי לדבר על הישרדות יומיומית שמסתיימת בקטסטרופה. כי מעבר להופעות האמורות, כל אחד בורח מהגיהנום שלו או נסחף אליהם. יצרים מחתרתיים וגרסאות מרושעות של השכן הטוב ביותר. הכל מתמזג בסערה מושלמת שמתארת את הרצח המושלם כמשחק מסכות שבו כל אחד משנה את האומללות שלו.
בסופו של דבר, כמו בבולטימור, אפשר להבין שהמקרה של אלסקה סנדרס שורד בצורה מושלמת כרומן עצמאי. וזו עוד אחת מהיכולות הבולטות של דיקר. כי לשים את עצמך בנעליו של מרקוס מבלי שיהיה לך רקע של חייו זה כמו להיות מסוגל להיות אלוהים כותב, לפנות לאנשים שונים בטבעיות של מישהו שזה עתה פגש מישהו ומגלה היבטים מעברם, ללא היבטים מפריעים. לשקוע בעלילה.
כמו כל כך הרבה פעמים אחרות, אם אני צריך לשים אבל כדי לרדת לדיקר מהשמיים הסיפוריים של ז'אנר המתח, הייתי מצביע על היבטים שחורקים, כמו המדפסת הפגומה שאיתה ה"אני יודע מה עשית" המפורסם. כתוב.וזה בא במקרה להצביע על הרוצח לכאורה. או העובדה שסמנתה (אל דאגה, אתם כבר תכירו אותה) זוכרת באש משפט אחרון מאלסקה שבוודאי לא פו ולא פא מבחינת הרלוונטיות לזכור. דברים קטנים שאולי אפילו נשארו או שאפשר לגשת אליהם בדרך אחרת...
אבל בחייך, למרות אותה נקודה של אי שביעות רצון קלה על כך שלא הגעתם לרמה של בולטימור, המקרה של אלסקה סנדרס תפס אתכם בלי יכולת להרפות.
עכשיו אתה יכול לקנות את הרומן "The Alaska Sanders Affair" מאת ג'ואל דיקר כאן:
