המתח, אותו מותחן עם מגוון טיעונים, מסתגל כל הזמן לדפוסים חדשים. לאחרונה נראה שהמותחן הביתי דוגל בזה של הצגת סיפורים מטרידים, לעולם לא טוב יותר מאשר ממוקד המוכר להציע ספקות לגבי הקרובים לנו ביותר.
אבל דפוסים מסוימים נשמרים תמיד. כי כאשר לדמיון כבר יש את הפניות שלו, עמוסות ברגשות אטוויסטיים, הפנייה אליו מבטיחה קונטקסטואליזציה ומימיקה מושלמת. העניין של הבית הרחק מהעולם, בין הבוקוליות למרושע הוא משהו שחוזר על עצמו. בהזדמנות זו העניין יצביע יותר על "הברקה" של Stephen King רק זה פנה למוקדים חדשים אפילו פסיכדליים.
הבית לא רק טומן בחובו סיוטים וטירוף אלא גם משנה הכל. הוא כבר לא רק הסופר המופרע בחיפושיו הבלתי נלאים אחר סיפורים. בבית הזה, כולם נכנעים לטרומפ ל'איל האפל שלו, עד כדי נטרפות ממנו, כמו יצור שניחן במגוון ממדים שבו נשמות יכולות להיסגר לנצח. דניאל קלמן הוא לא מקטר מילים מהכותרת... אולי הייתה אופציה, רגע לפני נקודת האל-חזור. בדיוק הרגע שבו קול פנימי, אינסטינקט שהתעקש על הצורך לברוח לשם הישרדות פשוטה.
תסריטאי בעיצומו של משבר יצירתי וזוגי הגיע זה עתה - בליווי אשתו ובתו - לבית הררי חדש. זה דצמבר. הקור הכחול-לבן של הקרחונים, היערות המסתתרים בערפל סמיך, זרימת נהר ועמק עמוק ושקט מבטיחים, סוף סוף, התחלה חדשה. הזדמנות חדשה לסיים תסריט שמתנגד לו ולנסות להתפייס עם אשתו.
עם זאת, משהו קורה בבית. לאט לאט מתחילים קווי המתאר של המציאות להיטשטש ומה שנראה כמו מפלט אידילי הופך לספירלה מטרידה של התנהגויות לא מתפקדות. אתה צריך ללכת הוא קריאה משכנעת. סיפור קלסטרופובי שבו המציאות נגועה בסוריאליזם וטרור אינו מוצג בזעזועים, אלא כחלום מרושע שחלקיו לא ממש משתלבים זה בזה.
