כל אחד חושד באפוקליפסה שלו או בשיפוט הסופי שלו. הכי יומרני, כאילו מלתוס, חזה איזה סוף קרוב מנקודת המבט הסוציולוגית. סוף ההיסטוריה, אצל סופרת אלבנית בשם לאה איפי, היא יותר פרספקטיבה הרבה יותר אישית. כי הסוף יבוא כשהוא יבוא. העניין הוא שבנפרד זה לא מפסיק לבוא בשביל זה או אחר.
נסיבות היסטוריות מרכיבות סיפורים פנים-פנים כאן, שם ובכל מקום. ותמיד טוב לגלות סוג כזה של יקומים מקבילים מהפנים העמוקים ביותר. כי החיים במקום הכי לא מתאים ברגע הגרוע מעוררים תחושות הקלה לאלו שמספרים אותו וניכור למי שמקשיב או קורא. בסינתזה נמצא החן של כל מה של הסוף שיש הרואים קרוב יותר מהשאר...
כשהייתה ילדה, בקושי בת אחת-עשרה, לאה איפי הייתה עדה לסוף העולם. לפחות מסוף העולם. ב-1990 קרס המשטר הקומוניסטי באלבניה, המעוז האחרון של הסטליניזם באירופה.
היא, שעברה אינדוקטרינציה בבית הספר, לא הבינה מדוע הורסים את הפסלים של סטלין והוקסה, אבל עם האנדרטאות נפלו גם הסודות והשתיקות: נחשפו מנגנוני הפיקוח על האוכלוסיה, ההתנקשויות במשטרה החשאית...
השינוי במערכת הפוליטית פינה את מקומו לדמוקרטיה, אבל לא הכל היה ורוד. משמעות המעבר לליברליזם הייתה ארגון מחדש של הכלכלה, אובדן מסיבי של מקומות עבודה, גל ההגירה לאיטליה, שחיתות ופשיטת רגל של המדינה.
בסביבה המשפחתית, התקופה ההיא הביאה ללאה הפתעות חסרות תקדים: היא גילתה מהן ה"אוניברסיטאות" שבהן "למדו" הוריה כביכול ומדוע הם דיברו בקוד או בלחש; הוא נודע שאב קדמון היה חלק מממשלה פרה-קומוניסטית ושנכסי המשפחה הופקעו.
שילוב של זיכרונות, חיבור היסטורי והשתקפות חברתית-פוליטית, בתוספת פרוזה של חשבונית ספרותית מעולה ומשיכות מכחול של הומור הנוטה לאבסורד - שכן לא יכול להיות אחרת, בהתחשב במקום ובזמן שמוצגים - Libre es de בהירות מסנוורת: היא משקפת, מניסיון אישי, רגע עוויתי של שינוי פוליטי שלא הוביל בהכרח לצדק ולחופש.
עכשיו אתה יכול לקנות את הספר "Libre: האתגר של לגדול בסוף ההיסטוריה", מאת Lea Ypi, כאן:
